נושפת קיטור

 


אני בבאסה של הלייף. באמת, מגיל 16 לא הייתי בביאוס כזה. מי שתמך והאמין בי בגיל 23,  הגשתי לו שני ספורים  שעבדתי עליהם, אחרי שסוף סוף התפתחתי כמספרת (כלומר יש נראטיב ודמויות ועלילה. והיה מאוד קשה לעשות את הקפיצה מכתיבה אישית לפרוזה), אחרי שלא קרא אותי מזה שנתיים –  תגובתו הייתה מנומסת ותו לא. מאכזבת.  הוא אמר לי: הצלחת לעשות את המעבר לקול של מספרת ואת מנסה להתמודד עם נראטיב ודמויות ולא מסתפקת בסוג הכתיבה שטבעי לך, כתיבה שירית סוגסטיבית. ייתכן שזו האחרונה היא בדיוק סוג הפרוזה שיתברר לך שאת רוצה לכתוב, אבל נדמה לי שאז תגיעי למסקנה שהכישורים שלך ככותבת משוכללים יותר, ויתאפשר לך לכתוב בדקות והדיוק שהכתיבה הזו מחייבת.  בלה בלה בלה


 שילך להזדיין, בחיי.  אם זו הצורה בה היה מדבר בגיל 23, ממש לא הייתי ממשיכה לכתוב.  וגם העורך ההוא ששלחתי לו ספורים, אמר שקרא בעניין- ואנחנו ניפגשים בקיץ. 


וחוץ מזה בד"כ אנשים רגילים הרבה יותר מפרגנים מסופרים.  אני שונאת אותו, הוא נפוח ומלא מעצמו ונמאס לי כל כך. שילך להזדיין. ירקתי דם כדי להפסיק עם ה "אני אני אני" ולעבור לדמויות ותיאורים ופרוזה. לקול של מספרת.  כלומר לחשוב עבור הגיבורים ומה הם רוצים ועושים ואומרים. והרקע של כל אחד והתכנון המדוייק של הסצינה והדיאלוגים. ומובן שכל אחד מהם עולם שלם עם דיעות וגישות אחרות, וכל אחד מהם הוא גם קצת אני. והייתי חייבת לבנות ולשנות כל כך הרבה בתוכי מבחינה רגשית. כל כך הרבה עבודה, וכל כך מעט זמן היה לי. אבל לזה הוא חשב להתייחס? לא.  שילך להזדיין.


וזה היה באמת קשה. והכול על הלימודים במקביל, כידוע לימודיי לא קשורים לספרות בשום צורה. נמאס לי מהחיים האלה פשוט, נמאס .  אני חושבת שאמנות זה התחום הכי קשה בעולם.  אתה קורע את עצמך בשביל כל כך מעט. וגם ה"תהילה" המפגרת שכביכול כביכול מוצעת היא כל כך אשלייתית.  השם שלי הופיע פעם בעיתון הארץ ות'אמת זה לא עשה כלום. זה לא מפצה על הייסורים. גם מחמאות של אנשים לא מפצות, ולמרות זאת ככל שאתה מתמיד בכתיבה אתה זקוק להן.   והתחרותיות. מישהו מדבר על זה? לא.  אמנות זה התחום הכי תחרותי בעולם, אין לי עוד ספק .כי אין שום מקום שצופן בחובו כל כך הרבה אגו, רעב ופנאטיות של אנשים לנצח אחד את השני. לרוצץ.  אה כן, וחמישים אחוז מהכותבים חולי נפש בצורה זו או אחרת. יאפ. התחלואה הנפשית באמנות מרקיעה שחקים.


שוקלת לפרוש. נמאס לי, ממש נמאס. למרות שרוב הכותבים גומרים רק מלחשוב על זה, להוציא ספר לא כזה מעסיק אותי וזו ממש איננה הסיבה שנכנסתי לתחום.  אולי כל זה לא בשבילי וזהו.   אני עוד צעירה וממש לא חייבת.


->


למה להשאר?  כי חבל על כל העבודה. השקעתי עבודה כדי לעבור למספרת פרוזה. וחבל לי על זה. כי לעזאזל אתו, אני לא יכולה להאציל על אדם אחר כל כך הרבה סמכויות. אני פשוט לא יכולה לעשות את זה. כי להסוות את עצמי בתוך הספורים לקח זמן, מלא זמן. ועד שהצלחתי לעשות את זה.   כי החלטתי עם עצמי מראש לתת כמה שנים להתפתח ורק אז להסתכל ולמדוד ולהשוות וכו.  ואני רק בהתחלה. אני בת 26. התחלתי לכתוב ממש בגיל 23, ולדעתי כדאי לתת עוד זמן.  לעזאזל, אבל אני מגלומאנית ושום דבר לא יספק אותי הרי. אני מכירה את עצמי.  העובדה שאני מצליחה, העובדה שאנשים שבים ומזכירים לי


" את מבריקה" מגיעה בדיוק מהתכונה הארורה הזו.  אני מאנית דיפרסיבית (לא קלינית), ואני פנאטית ומגלומאנית.  אחרת לא הייתי יכולה להגיף את החלונות ולהתעמק בכתיבה בשעה שכל החברים שלי מבלים או זוללים סושי ומדברים באייפון.   אוף


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s