תקוות

הייתי הערב בחתונה בבני ברק. היה כל כך יפה.  החתן הוא בן משפחתי, והכלה, חוזרת בתשובה. כאמור, חצי ממשפחתי דתית חרדית. אבל לא במידה קיצונית מדי.  הכלה הלחינה שיר מקסים, ואחיה ואביה שרו אותו. הכל היה כל כך יפה.  אני מתפללת לבורא עולם שישלח לי את הבנזוג שלי. לא משנה לי אם זה בורא עולם בנוסח יהודי, או שפינוזאיסטי. משהו נמצא שם, כך תמיד האמנתי. טוב, לא אגרר לתיאולוגיה.  במהלך השנתיים האחרונות היו מספר קשרים, ותמיד ניסיתי בצורה יסודית. אבל עוד לא מצאתי את האיש שלי.  אני יודעת כיום שמה שחשוב  זה מעל לכל לב טוב. לב טוב ורחום, ואינטליגנציה. וחוש חברתי ומעט קלילות שכל כך נחוצים. מעבר לזה,שאר הפרמטרים (כמו תואר אקדמי או כסף או מראה) לא מהותיים. אני מתפללת ויודעת שהאיש שלי יימצא,  יודעת בתוך לבי כמה אני בשלה לנישואים ומשפחה, כמה זה חשוב, וכמה עמוקות תפילותיי.   בחור אחד שיצאתי אתו שלושה חודשים, ורצה להנשא, אבל למרבה הצער לא התאמנו עד הסוף. הוא התחתן לפני כמה שבועות. כך נודע לי. שמחה עבורו, יודעת שאני צריכה מישהו מהסגנון הזה. התחלתי לשקול את העניין של שמירת מסורת. במובן בסיסי, שבת וכשרות. אדם מסורתי הוא דווקא רעיון טוב. אני לא חושבת שאוכל כיום להכנס למערכת יחסים שאי אפשר לדבר על נישואים כעבור מספר חודשים. ואיכשהו נדמה שהרבה גברים מ'המגזר' שלי, החילוני, מרגישים שהם צריכים טווח של שנים. והרעיון כולו לעתים מלחיץ אותם. אני מכבדת את זה, אבל עלי להיות קשובה לצרכים ולרצונות שלי (משפחה). הדבר הכי חשוב בעולם, בשלב זה בחיי, זה  שאוכל לחזור הביתה אחרי יום עבודה אל חיבוקו של בעלי. להכין לו ארוחת ערב, לראות אותו מחייך. לשמוע ספורים חמודים שיצחיקו אותי.  דווקא כי הספרות והכתיבה נחצבו בי, ואני מבינה יותר טוב מי אני, כל השאר (שפעם נראה מהותי), כל כך לא מהותי. מה שחשוב זה שהבית יהיה מקור לאושר.  אז יש שלוש אני: זו של עבודה ולימודים, זו של משפחה וזוגיות, ולבסוף זו של הכתיבה והאמנות. והן תלויות ובלתי תלויות. אבל הן חייבות להיות רחוקות זו מזו.  הכלה ברכה אותי (ישנו מנהג שקרוי שבע ברכות), ולברכה הזו יש משקל. אני מקווה שהטרנסצנדנטיה בשמים שומעת אותן.  זה היה ערב קסום.

still yearning

נמאס לי מהתקופה הזו. הכל מסחרי כל כך, והרשת, פעם חלום נחמד של פרטנות מרדנית, הפכה לזירה מסחרית ענקית. נמאס לי מבני הדור שלי שמסתובבים עם חוטים ופלאפונים ולאפטופים והוראת קבע לחברות הסלולאר .  מתגעגעת לשנות התשעים, יהיה מה שיהיה אני זוכרת שאז היה יותר מרווח פעולה.  המוזיקה היום נשמעת כמו חרא מזוקק.  בחיי.  נדמה לי שהרוקר האחרון היה קורט קוביין עם נירוואנה, או הפיקסיז. ומאז פשוט עושים צליל נורא.  ומה שהכי נורא, שאף אחד לא חושב שיש בזה משהו נורא.  ואיפה כל החנויות יד שנייה האלה? אה, הן נסגרו כי העלו את שכר הדירה, ואף אחד לא קונה דיסקים. כולם שומעים את rude boy או את i got a feeling  ישירות מהאייפוד הורוד שלהם. שיהיו בריאים, איזה מוזיקה איומה.  אני רוצה ללכת להופעה של אביב גדג' אבל יצור ביישן ונבוך, ואין לי כוח להגיע עד הבארבי. וחוץ מזה נדמה לי שבטח אני אהיה בירושלים בספריה ,ואלמד.  חנוניות מציקה.  זה דפוק, בחיי.  בסוף לעוד אנשים יימאס, לא רק אנשים שרוצים למצוא קצת מוזיקה אמיתית, לאנשים הרגילים.  כל החברים שלי עובדים היי טק, בבנק או בדרך לעבוד בבנק. הם עובדים מתשע עד שש, חמישה ימים בשבוע. ובסופש הם אוכלים בבתי קפה. כולם מתלבשים אותו דבר ושומעים אותו דבר, אבל הם חושבים שהם מממשים איזה חלום בורגני שמישהו פעם הפריח לאויר. ואני לא רוצה, אבל המשק המודרני לא מאפשר מירווחים. לא.   אין דבר כזה לעבוד עבודה חלקית. אם אתה לא איתנו אתה נגדנו.  הווה אומר, אם לא תמצא עבודה חלקית ושפויה, אאלץ להמשיך באי הרוחות, באקדמיה. מה עוד נותר  לעשות?

    

נראה לי שהיכולת להבין כל אדם וכל גישה לחיים נובעת מזה שבעצם אתה לא רואה אף אחד( מלבד עצמך). 

תמיד אני שומעת ספורי זוועות על אתרי היכרויות (facebook included).  בעבר , נניח לפני שנתיים, נדמה לי שבטעות נתפסתי באחד המקומות האלה. בחינם כמובן בסבבה. טוב מה זה משנה .  בקצור, מעט הבחורים שהגעתי אתם לדייט, היה מדובר באנשים נורא משעממים. ולא זכור לי אף דייט שהיה שווה אפילו לדבר עליו. תמיד אנשים עם תואר כלשהו, אינטליגנציה גבוהה, השכלה, ושום דבר מעניין.  לא חושבת שאינטרנט זו דרך להכיר אחרי גיל 20. הפעם היחידה שהתפתח קשר, היה מדובר באיזה דוקטורנט שלומד באונ' שאני לומדת בה, וגר ממש קרוב לי. כלומר היו לנו רשתות משותפות מהחיים, בהן גם עסקנו במהלך הדייט. כך שאלמנט הוירטואליות היה זניח.  בסופו של דבר נפרדנו אחרי חודש, מסיבות אחרות.  מכל מקום, נדמה לי שנשים מעל גיל 40 דווקא חוות חוויות אחרות באתרי היכרויות.  יצא לי לאחרונה לשוטט בכמה בלוגים של נשים כאלה, והן תמיד טוענות שכל הגברים באתרים "שרוטים" או" הזויים" ושכולם "רוצים רק סקס". האמת שזו טענה ששבה ונשמעת, ואני באמת לא מבינה. בחיים שלי לא יצאתי לדייט עם מישהו שרצה ממני בפגישה סקס. זה דווקא נשמע מעניין, לפגוש בחור שמחכה לסטוץ או סקס. נושף על הקונדום כשהוא מחליק לכיס האחורי של הג'ינס. יכול להיות משעשע. אה, היה המפגש ההוא בשתיים בלילה, הוא פתח את הדלת בבוקסר וזיקפה. זה היה סקס גרוע, ובסוף חטפתי שפעת. נחזור לנושא, אני מקנאה קצת בנשים האלה. לפחות בבטחון העצמי שלהן.  למשל, הן אוהבות שקוראים להן "נסיכה", וחותמים ב" מחכה לך על הסוס הלבן. שאול" .  אם הייתי גבר הייתי יוצאת עם מישהי מעל גיל 40, הן הרבה יותר מעניינות מבנות גילי. יש להן בטחון עצמי ברמות, מה שמחזק את המשפט ההוא של אוסקר וויילד (youth is wasted on the young),  ומה שדרוש עכשיו זה פשוט גבר למלא את הצד השני של המיטה. אה כן, והן בררניות ברמות שלא נודעות לאנושות.

נקודות

אני קוראת את ארבעת הטקסטים ששלחתי לעורך, אלה שעליהם אני אמורה לעבוד עד הקיץ או משהו (מובן שאין לי זמן).  חשה פתאום מן דוק כזה של אדישות. מצד שני, ניסיתי הבוקר לקרוא את רמבו וחשתי אדישות, והוא המשורר האהוב עלי. זה קורה לי גם עם "התיקונים" של ג'ונתן פרנזן. האמת שהגעתי אליו כי דנה ספקטור הזכירה אותו לבעלה, אלכס, ב"מחוברות". היא כזו מגניבה. הצרות שלה תמיד נראות לי כל כך טרוויאליות  וזה גורם לי להרגיש טוב יותר. האופקים שלה צרים, אבל היא נבונה ושנונה. יש לה צ'ארם של מכשפה שפעם הייתה רעה ועברה לצד המואר. אל הספר של רמבו חזרתי כי דילן הזכיר אותו בסוף הchronicles כהשפעה עצומה עליו. האמת שלא הרגשתי את זה בכלל.  אם נחזור לטקסטים שלי, אני מרוצה מדבר אחד: הצלחתי להפסיק לכתוב מנקודת מבט של 'אני' ועברתי למספר אובייקטיבי. זה היה נראה  נורא קשה בשעתו, אולי כי הייתי אחרי שלוש שנות בלוגינג. יש גם הרבה כותבים (בעיקר כותבות) שלא מסוגלים לעשות את המעבר. אבל הצלחתי . זה גורם לכך שאני מרגישה מרוחקת מעצמי כבר זמן מה. מהגוף שלי. אני מסרבת לגוף כמו שמעולם לא סרבתי. יש איזה בחור שאמור להגיע מאירופה לארץ בקיץ ואולי דברים יתחילו להיות רציניים. אולי אני אפילו אעזוב את הארץ לכמה שנים.  דברים נשברים, ואז נשברים שוב. אבל במובן טוב הפעם.

אני חושבת שהמחיר האמיתי ששלמתי כדי להנתק מכתיבה שמרוכזת מאוד בהשלכות נרקיסיסטיות (אחרי הכל האישה היא סוג של מלכות, והנשיות מעין פולחן), זה לוותר על היופי שלי. לא במודע, לא. אבל הפסקתי להתלבש ולהתאפר ולחפש מבטים באוטובוסים או ברחובות. הפסקתי לחבור לגברים. כשאני מול גבר הוא מצפה שאטופף בעדינות על נעליים דקות וגבוהות, השיער שלי יבריק, והמתניים שלי ייענו לו ברצון.  עלי למלא תפקיד. התפקיד הזה תובעני ומלא, שלא נותר מקום לעוד תפקידים.  במיוחד אם את יפה, אם לפעמים כל העיניים בחדר מונחות עליך ועליך בלבד – ולו לזמן מה.  הייתי חייבת לשים את זה בצד. מניחה שגם הגיל עושה את שלו.  הייתי חייבת להתרחק מעט מהאישה, כדי שאוכל להצליח כגבר.  מאמינה שכותב צריך להיות כל יכול בטקסט שלו. אנדרוגינוס.  זו הכתיבה שאני מוקירה. אוהבת. מה זה אומר על פמיניזם? אין לי שמץ.

אתמול סיימתי את ה Chronicles vol.1 .  מובן שלא יהיה לו המשך. תודה למי שהגיב לפוסט הקודם, על דילן. אני עושה  צעדים ראשונים במוסיקה. רחוקה עדיין לחוש שליטה בתחום הזה, אבל תודות לספר של דילן יש לי עכשיו בערך עוד עשרים שמות חדשים שאני מתכננת לבדוק בקרוב. שמות של מוסיקאים, חלק מהפולק, חלק רוקיסטים, עממימיים. הרבה מאוד שלא שמעתי קודם. בכל מקרה, הוא מדבר הרבה על היכולת להכנס לעור של אנשים אחרים, שונים ממנו. גברים ונשים. ועל הדרכים לעשות את זה. אז למדתי המון. הספר כרגע על המיטה, מתחת לכרית.  וכנראה שיישאר שם.

דברים שהבנתי על הכתיבה שלי דרך הקריאה בספר שלו. אני אוהבת למרות הכל, את היכולת שלי לתפקד כמרגלת רוחנית. להכנס למצבים, לשנות את צבעי כמו זיקית. נכון, זה מקשה על הזהות, אבל יש לזה יתרון. אפשר להרוויח מכישוריהם של אחרים.  להתחקות אחרי המקורות ולנתק אותם ולהשתמש בהם בצורה אחרת לגמרי, וזה עדיין ישמור על המקצב המקורי, היפה. מה שגרם לו לתקתק. 

    

לילות פתוחים

בשבועות האחרונים אני שוכבת על המיטה בלילות, מאזינה. כל השמות בצד, דילן וקאש ווטרס..ועוד.  אני חושבת שדילן מעולם לא גרם לי לבכות. היום שמעתי את hurt שג'וני קאש ביצע וירדו לי דמעות. לא הצלחתי לבכות ככה הרבה זמן. דילן, עם כל גדולתו, לא  סנטימנטלי. הוא לא מבטא רגש, רק אומר עליו דברים מאוד נבונים. הוא אמן עקר, יש בו אפילו משהו רקוב. תמיד חותך רגע לפני שהרגש מציף . לכן אתה מתמכר אליו, מקווה שבשיר הבא או זה שאחריו יתגלה אליך. אבל הוא לעולם לא עושה מה שרוצים ממנו.  הקשבתי ל working class hero של לנון, גם  masters of war של דילן. שני שירי מחאה פוליטיים מצוייניים.  דילן מוצלח יותר מוסיקלית. מורכב, מתוחכם, המקצבים מושלמים. כל הדברים האלה שמוסיקאים יודעים איך לומר בצורה מדוייקת ואני לא. לנון לא גאון כמו דילן, אבל בעיני הוא אמן חשוב יותר.  working class hero הוא לא שיר פוליטי מושלם. חלק מהמילים נגועות בנאיביות הלנון-ית הידועה, ויש קצת חזרתיות. הוא לא מפתיע בכל מהלך, מחדש, אבל זו יצירת אמנות אנושית. ואמיתית מאוד.  לנון בנאדם כמו כל אחד. ודילן קצת על-אדם. אין לו תשע נשמות כמו לחתול, יש לו תשעים. וכל פעם הוא משתמש באחרת. כל דיסק מדבר ממעוף אחר. נשמע כאילו הגיע מעתיד שונה.  דילן רוצה להבין דברים, ואז להשתחרר, להיות חופשי מהם.

אני מתחברת יותר לתקליטים המאוחרים,  modern times , time out of mind.  שם הרגש לפחות נוכח. הוא לא ניגש אליו, אבל  מביט לו בעיניים. זה מה שהקשה עלי בדיסקים המוקדמים, הוירטואוזיות המוקצנת דחקה אותו כמעט לגמרי. אני אוהבת את השירים הארוכים בדיסקים האחרונים, הקול צרוד אבל בהקלטות שיפצו קצת, מפצים על הנפילות במשלב של גיטרות או משהו. הוא עושה מוסיקה ארכאית (כפי שהעיד על עצמו בכנות נוגעת, בספר), אבל כששומעים אותו, כשנמשכים פנימה עוד , שוכחים לרגע. שוכחים אפילו שזו מוסיקה. דברים נשברים אצלו, ואז נשברים שוב. כשנמשכים אל מעבר ללהיטים הברורים משנות השישים, שוכחים שהוא שר ואתה מאזין. אולי זה להיפך, אתה חושב. זה פשוט שם, ונכון – ואתה לא צריך לחפש אחריו. וזה מה שעושה אמנות טובה.

http://www.youtube.com/watch?v=q4dRvvUB1Lo&feature=channel

(Series of Dreams)

 עצוב. אני קשורה לאדם שהאסטרולוגיה מגדירה את 'ההתאמה' ביננו במילים: עולמות מנוגדים, חוסר יציבות והבנה, כשלון. להימנע. 

טעות קוסמית?  

Bob Dylan / Highlands

Well, my heart's in the highlands, gentle and fair
Honey suckle bloomin' in the wildwood air
Bluebells blazin' where the Aberdeen waters flow
Well, my heart's in the highlands, I'm gonna go there when
I feel good enough to go.

Windows were shakin' all night in my dreams
Everything was exactly the way that it seems
Woke up this mornin' and I looked at the same old page
Same old rat race, life in the same old cage.

I don't want nothin' from anyone, ain't that much to take
Wouldn't know the difference between a real blonde and a fake
Feel like a prisoner in a world of mystery
I wish someone would come and push back the clock for me.

Well, my heart's in the highlands, wherever I roam
That's where I'll be when I get called home
The wind it whispers to the buck-eyed trees of rhyme
Well, my heart's in the highlands, I can only get there one step at a time.

I'm listening to Neil Young, I gotta turn up the sound
Someone's always yellin', "Turn him down"
Feel like I'm driftin', driftin' from scene to scene
I'm wondering what in the devil could it all possibly mean.

Insanity is smashin' up against my soul
You could say I was on anything but a roll
If I had a conscience, well I just might blow my top
What would I do with it anyway, maybe take it to the pawn shop.

My heart's in the highlands at the break of dawn
By the beautiful lake of the black swan
Big white clouds like chariots that swing down low
Well, my heart's in the highlands, only place left to go.

I'm in Boston town, in some restaurant
I got no idea what I want
Or maybe I do but, I'm just really not sure
Waitress comes over, nobody in the place but me and her.

Well, it must be a holiday, there's nobody around
She studies me closely as I sit down
She got a pretty face, with long white shiny legs
I said, "Tell me what I want," she say, "You probably want hard boiled eggs."

I say, "That's right, bring me some."
She says, "We ain't got any, you picked the wrong time to come."
Then she says, "I know you're an artist, draw a picture of me."
I said, "I would if I could but I don't do sketches from memory."

Well, she then, she says, "I'm right here in front of you, or
haven't you looked?"
I say, "All right, I know but I don't have my drawing book."
She gives me a napkin, she say, "You can do it on that."
I say, "Yes I could but I don't know where my pencil is at."

She pulls one out from behind her ear
She says, "All right now go ahead, draw me, I'm stayin' right here."
I make a few lines and I show it for her to see
Well, she takes her napkin and throws it back and says, "That
don't look a thing like me."

I said, "Oh, kind Miss, it most certainly does."
She say, "You must be jokin'," I say, "I wish I was."
Then she says, "You don't read women authors do ya?" at least
that's what I think I hear her say
Well, I said, "How would you know and what would it matter anyway?"

Well she says, "You just don't seem like you do." I said,
"You're way wrong."
She says "Which ones have you read then?" I say, "I've read
Erica Jong."
She goes away for a minute and I slide out, out of my chair
I step outside back to the busy street but nobody is goin' anywhere.

Well, my heart's in the highlands with the horses and hounds
Way up in the border country far from the towns
With the twang of the arrow and the snap of the bow
My heart's in the highlands, I can't see any other way to go.

Every day is the same thing, out the door
Feel further away than ever before
Some things in life it just gets too late to learn
Well, I'm lost somewhere, I must have made a few bad turns.

I see people in the park forgettin' their troubles and woes
They're drinkin' and dancin', wearin' bright colored clothes
All the young men, with the young women lookin' so good
Well, I'd trade places with any of 'em in a minute, if I could.

I'm crossing the street to get away from a mangy dog
Talkin' to myself in a monologue
I think what I need might be a full length leather coat
Somebody just asked me if I've registered to vote.

The sun is beginnin' to shine on me
But it's not like the sun that used to be
The party's over and there's less and less to say
I got new eyes, everything looks far away.

Well, my heart's in the highlands at the break of day
Over the hills and far away
There's a way to get there and I'll figure it out somehow
Well, I'm already there in my mind, and that's good enough for now.

פרסונות

אני חושבת שכבר שנתיים אני לא כותבת על אהבה. לא בצורה שכתבתי לפני . גם רשימות על אהבה ויחסים לא. כי יש שתי צורות לעזוב: יש לעזוב ממש ויש לעזוב במטרה לחזור. ואני חושבת שעזבתי לתמיד. וזה מוזר, וזה אחר. לא נשי. לא.  והתפנה כל כך הרבה מקום בתוכי. והייתי צריכה את המקום הזה בשביל היצירה. לא שלי דווקא, באופן כללי יצירה: העולם. התנועה שלו. אפילו שקיעות מטרידות אותי עכשיו בדרך אדומה יותר. יש לי מקום רגשי, ללמוד המון. אני קוראת ברעב שלא ייאמן, פשוט הכל. הסטוריה ומדע המדינה וקצת פילוסופיה וכמובן ספרות. אני קוראת וקוראת כמו ילד רעב.

פעם זה היה גבר. הגבר היה הדבר הכי חשוב. הנשימה שלו, קצוות השיער. הידיים. בשנים הכי רכות, גברים קרעו אותי רגשית לגזרים. באכזריות שקשה להבין. ואלה לא היו דווקא גברים שאני רציתי, אלה היו כל הגברים. גם אלה שסתם יצאתי אתם כמה פעמים, אפילו כאלה שרצו להיות אתי. כולם קרעו, כאילו הייתי דקה מדי. תחרה זולה.  פגעו בצורה שקשה להתחיל להבהיר. והכל מונצח בי, כמו פסנתרן שנשכח על הפדאל. אני לא יודעת לשכוח. הכל בעל פה. עכשיו אני מארגנת את חיי בצורה מחושבת להחריד. עכשיו 26 וזה הזמן הנכון להתחיל להתקדם אל מוסד הנישואים.  אז יש מישהו , כן. הוא מקסים ורציני, אני ממתינה לקיץ. אני צריכה לראות איך זה ייעבוד, אני צריכה לשחק נכון בקלפים. הכל חשוב, הכל צריך להיות מדוייק.  גירדתי את הקיום בציפורניים, ואני אעשה את זה כל חיי. אבל נדרתי להשלים כמה דברים:  תואר שני, נישואים, טיוטת טקסט. הם בלתי תלויים  אבל מאוד קשורים. החלק הכי קשה ? להשאר שפוייה.  ללכת נגד עצמי. ועצמי אומר להשתגע, לחיות בשולי השוליים, מאורה בדרום תל אביב, לעבוד במוקד שירות ולשכב עם גברים מזדמנים. כאלה  שאני שקופה עבורם. אולי כשאתכופף אחרי הזיון להרים את החולצה מהריצפה ישחילו  שטר של מאה לכיס של הג'ינס.  זו הפרסונה השנייה. אז ארגתי את חיי בצפיפות. אני מרשה לעצמי, אולי מאמינה שזה לא יזיק יותר מדי.

לא הייתה לחיים ברירה אלא לעקור את האהבה מתוכי. אנשים נוסטלגיים , החיים תמיד פוגעים בהם שוב ושוב. אהבתי בלי גבולות, בצורה טוטאלית כמו דתית. ללא קשר לגוף, ללא קשר אפילו לרגש. מהות רוחנית, כך האהבה נתפסה אצלי. אבל כיום , מאחר שהעוקץ שלה נוטרל לעומקו (במידה מסויימת  לא יכולתי עוד לשאת את התנפצות הגלים שלא פסקה, יום אחרי יום) – אני מסוגלת להשיב את הזמן שבין השמשות לעצמי.  וזה מפנה לתפיסה פרגמטית של אהבה. וכאן נכנסים כל המוסדות המוכרים: נישואים, שיקול כלכלי וכו. הם נכונים וצודקים. מוסד הנישואין לא קשור לאהבה הרומנטית, השקר הגדול ביותר של המודרנה הוא הנסיון לקשר ביניהם.  יש קשר בין חברות ואהבה לנישואין. אבל לא הפרדיגמה שעצבה לנו התרבות  במאות התשע עשרה ומהלך המאה העשרים. הפרדיגמה הזו היא פיקציה.  התוצאה של הפיקציה היא סבל, היא ההתנפצות שאנו חוזים בה היום, ונשוב ונחזה בה בעשורים שיתקרבו.

למסך

25.02.09

לא להרגיש . למסך. למסך את הרגשות.  את היצרים. למדתי, אני כמעט לא משתוקקת.   אני לא זקוקה . כמה כיף לומר את זה. אני לא זקוקה . חופש . לא תמיד, לא במושלם. אבל פחות או יותר. למדתי.

לאישה קשה לשלוט ברגשות. הגוף מופצץ הורמונים שמעוררים תגובה אמוציונאלית. ואצל גברים זה היצר. אבל אפשר להתרגל. לשלוט במנגנונים, למסך אותם היטב. בכיוון הנכון.  כן, יש מחיר, לקהות. אבל במקרה שלי היא מבורכת.  גברים פחות מעניינים.  יש לזה מחיר, לאדישות. לקהות. אבל היא עדיפה, אני כבר לא זקוקה כל כך. עמוסה גירויים אנליטיים,  עמוסה אינפורמציה. ואם אני צריכה עניין אנושי,יש חברים . או ספר. אף פעם לא משעמם. אינני זקוקה למופע הבידור הרגשי או היצרי.

רגשות הם סוכן זר, ובמקרה הגברי היצר הוא סוכן זר.  מורידים איכות חיים, מעודדים אותנו להסתכן. אחת ל הסיכון עשוי להניב רווח גדול, זוגיות של אהבה . ברוב המקרים לא. אין קשר רב ביניהם. 

  רגשות הם מניפולציה מדהימה. פרסום. מדיה.  יחסי ציבור מצוינים, כך שאנשים (נשים בעיקר) מזהים עצמם עם רגשותיהם. אני מרגיש משמע אני קיים. אני אוהב, אומרים.  אני חושק, אומרים.   הסימביוזה של ה'אני' עם הרגש והיצר היא שקרית.  הזהות של האני המרגיש שקרית. 

 

יום ההולדת קרב. שיהיה בשעה טובה.  אני מבקשת, אינני רוצה להרגיש יותר. בכלל. אני מוותרת. זהו. מוסרת את המפתחות. אני לא רוצה להרגיש יותר אף פעם לאף אחד.  תודה, הבנתי ראיתי התרשמתי. הספיק לי לכל החיים . אני לא רוצה אף אחד בנשמה שלי, אני לא רוצה אף אחד ברגש. ולא אף אחד בגוף.

 

היצר מוביל את הגבר החוצה, אל האחר(ת).  אך בעצם הוא כמעט לעולם לא יוצא את גבולות עצמו. את האישה מפנה הרגש פנימה.   ובכך הוא עוקר אותה מעצמה, ושם אותה ,מהגרת בממלכתו של הגבר.  הגבר שמעורר אהבה, מעורר את הנשיות. הרצון לטפל בו, להכין לו ארוחה חמה בערב. ללכת אחריו. לשמור שהבית יהיה חמים ונעים עבורו. עבורנו.  להיות אישה. 

אהבה היא הדרך היחידה לעכב את המוות. היא איננה רגש ואיננה יצר. וכפי שכתב אפלטון במשתה, כשעוברים מהארצי אל המוכלל.  באהבה אני מאמינה. בביטויים הארציים שמשתמשים בה, לאינטרסים זרים ברי חלוף – כבר לא.  אולי זו התבגרות. אולי.

 

משהו באויר מתאחר

 

אני חושבת שחגגתי את הנעורים עד גיל 24 .  סקס עמד באוויר, גבר: ירצה או לא ירצה? זו הייתה השאלה. בשנים האחרונות הגעתי מעבר לסף, לא מעניין אותי. אבל  למתינות אפשר להגיע רק אחרי שעוברים בין הקצוות.  להישאב אל הדימוי, מאידך להיות אדישה . ללכת נגד עצמי, זה הצו היחיד שאני מכירה. זה טיפשי לדחות את הנעורים מעלי ? מבוגרת מדי בתוכי.  החיים הקודמים פשוט רחוקים כל כך. כל הדברים החמודים שבנות בגילי עושות, אני משתדלת להציג, יודעת שזה זיוף.  הייתי צריכה את האהבה הזו, האחרונה? עשיתי בחירה. בחרתי לאהוב אותו כי חשתי תקיעות, ורציתי להתקדם. ידעתי שהוא יוביל אותי הרחק מהמקום ממנו באתי. וכך היה. לא דמיינתי בצורה כזו את הנפילה. לא ידעתי, לא. וזו לא נפילה, פשוט להתקרב אל עצמך, אל עצמך באמת.  נראה לי שזו הקירבה המפחידה ביותר בעולם. אהבה היא הדרך היחידה לעכב את המוות. מאידך, זוהי גם הדרך לקדם אותו. 

אני מרגישה רחוקה מעצמי וקרובה בו זמנית. וזה מטורף.  מסיבות לא מעניינות (יותר מדי בחודש האחרון, בעיקר ימי הולדת ), גם תוכניות טלוויזיה או סרטים. לא התנשאות,  רווייה.  אולי כי עזבתי את תל אביב, את המקום הצבעוני תזזיתי הזה. אולי השנים בירושלים עשו את שלהן. כן, העצמים כאן כבדים, מגיבים חזק לגרביטציה. משהו באוויר מתאחר. העננים נערמים ואתה מרגיש את העבר, מוצא את עצמך הולך ונזכר.