פרסונות

אני חושבת שכבר שנתיים אני לא כותבת על אהבה. לא בצורה שכתבתי לפני . גם רשימות על אהבה ויחסים לא. כי יש שתי צורות לעזוב: יש לעזוב ממש ויש לעזוב במטרה לחזור. ואני חושבת שעזבתי לתמיד. וזה מוזר, וזה אחר. לא נשי. לא.  והתפנה כל כך הרבה מקום בתוכי. והייתי צריכה את המקום הזה בשביל היצירה. לא שלי דווקא, באופן כללי יצירה: העולם. התנועה שלו. אפילו שקיעות מטרידות אותי עכשיו בדרך אדומה יותר. יש לי מקום רגשי, ללמוד המון. אני קוראת ברעב שלא ייאמן, פשוט הכל. הסטוריה ומדע המדינה וקצת פילוסופיה וכמובן ספרות. אני קוראת וקוראת כמו ילד רעב.

פעם זה היה גבר. הגבר היה הדבר הכי חשוב. הנשימה שלו, קצוות השיער. הידיים. בשנים הכי רכות, גברים קרעו אותי רגשית לגזרים. באכזריות שקשה להבין. ואלה לא היו דווקא גברים שאני רציתי, אלה היו כל הגברים. גם אלה שסתם יצאתי אתם כמה פעמים, אפילו כאלה שרצו להיות אתי. כולם קרעו, כאילו הייתי דקה מדי. תחרה זולה.  פגעו בצורה שקשה להתחיל להבהיר. והכל מונצח בי, כמו פסנתרן שנשכח על הפדאל. אני לא יודעת לשכוח. הכל בעל פה. עכשיו אני מארגנת את חיי בצורה מחושבת להחריד. עכשיו 26 וזה הזמן הנכון להתחיל להתקדם אל מוסד הנישואים.  אז יש מישהו , כן. הוא מקסים ורציני, אני ממתינה לקיץ. אני צריכה לראות איך זה ייעבוד, אני צריכה לשחק נכון בקלפים. הכל חשוב, הכל צריך להיות מדוייק.  גירדתי את הקיום בציפורניים, ואני אעשה את זה כל חיי. אבל נדרתי להשלים כמה דברים:  תואר שני, נישואים, טיוטת טקסט. הם בלתי תלויים  אבל מאוד קשורים. החלק הכי קשה ? להשאר שפוייה.  ללכת נגד עצמי. ועצמי אומר להשתגע, לחיות בשולי השוליים, מאורה בדרום תל אביב, לעבוד במוקד שירות ולשכב עם גברים מזדמנים. כאלה  שאני שקופה עבורם. אולי כשאתכופף אחרי הזיון להרים את החולצה מהריצפה ישחילו  שטר של מאה לכיס של הג'ינס.  זו הפרסונה השנייה. אז ארגתי את חיי בצפיפות. אני מרשה לעצמי, אולי מאמינה שזה לא יזיק יותר מדי.


לא הייתה לחיים ברירה אלא לעקור את האהבה מתוכי. אנשים נוסטלגיים , החיים תמיד פוגעים בהם שוב ושוב. אהבתי בלי גבולות, בצורה טוטאלית כמו דתית. ללא קשר לגוף, ללא קשר אפילו לרגש. מהות רוחנית, כך האהבה נתפסה אצלי. אבל כיום , מאחר שהעוקץ שלה נוטרל לעומקו (במידה מסויימת  לא יכולתי עוד לשאת את התנפצות הגלים שלא פסקה, יום אחרי יום) – אני מסוגלת להשיב את הזמן שבין השמשות לעצמי.  וזה מפנה לתפיסה פרגמטית של אהבה. וכאן נכנסים כל המוסדות המוכרים: נישואים, שיקול כלכלי וכו. הם נכונים וצודקים. מוסד הנישואין לא קשור לאהבה הרומנטית, השקר הגדול ביותר של המודרנה הוא הנסיון לקשר ביניהם.  יש קשר בין חברות ואהבה לנישואין. אבל לא הפרדיגמה שעצבה לנו התרבות  במאות התשע עשרה ומהלך המאה העשרים. הפרדיגמה הזו היא פיקציה.  התוצאה של הפיקציה היא סבל, היא ההתנפצות שאנו חוזים בה היום, ונשוב ונחזה בה בעשורים שיתקרבו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s