אני לא יודעת מה אני רוצה. החלטתי לקחת שנה הפסקה מהמסלול, כדי לתת לעצמי קצת זמן. רוצה לנשום, טיפה להסתכל סביב. להוציא את האף מהספרים. כל כך הרבה שנים אני במסלול זה או אחר, גם בתיכון הייתי במוסד קשוח, מוצלח אבל הדוק. לא היה זמן. אף פעם אין זמן. תמיד יש כל כך לעשות.  אני נמצאת במצב לא קל. מחד, התחום ממנו אני באה אקדמית, לא נוגע לי בלב. אני לא שם, כבר הרבה זמן, מחפה על כך בשכלי, או בהרגלי הלימוד שעוד  נותרו . מאידך, עולם הספרות ומדעי הרוח ככללותו לא באמת מדבר אלי. האנשים האלה אינם מעניינים אותי, ולראייה אין לי חברים מהתחומים הללו. אני כן רוצה בשנה הקרובה לקחת קצת קורסים במדעי הרוח , ובתרבות. להרגיש את הדופק.   אבל בכל הנוגע לספרות (כפרקטיקה אמנותית, לא אקדמית) הדברים די ברורים. אין שום סיכוי שאני אתחיל להשתחל לבראנז'ה זו או אחרת. זו לא האישיות שלי, כל מה שאני זר לכך. ואין כאן ביקורת, גדולי היוצרים פעלו בנחילי נמלים,  ישנו זה על הספה של זה. שרצו בבתי קפה ועשנו ג'וינטים על אותו שולחן מטבח.  אבל אני טפוס אחר, וזקוקה לשקט רב כדי לחשוב.  אני כן זקוקה לבנזוג, למשפחה סביבי. כן. ממש לא קבוצת חבר'ה או אנשים שמחווים את דעתם כשאינה רצויה.  העניין הוא פשוט. מי שמסתובב בחבר'ה , מטבע הדברים מקדם את עצמו מהר ומדוייק יותר. מאחר שיש לי סלידה עמוקה ממצב הצבירה הזה, לא אצליח להתקדם במהירות בה אני מעוניינת. כלומר, יש סיכוי אבל הוא זעיר. מדובר בשתי מגמות סותרות ואני יודעת שאם לא אצליח להתקדם ארגיש רע, דכאון וכל זה, אחשוב על לפרוש עוד לפני שהשלמתי את המהלך.  כביכול האמנות פתוחה בפני אישיות מתכנסת. כביכול. בפועל, טובים השניים (או השלושה) מן האחד.  חברים שלי רצו לארגן לי מסיבת יום הולדת קטנה השנה. "הפתעה" מאחורי הגב. היו שתי חברות ספציפיות שעמדו בראש העניין.  ננסח את זה כך, שתיהן עפו ממעגל החברים שלי, ולמעשה רוב האנשים האלה אינם חבריי יותר.   מאוד קשה להתקדם בלי שחבר'ה עוזרים לך, כאלה שאתה צריך להתחנף אליהם, לדבר אתם גם כשלא מתחשק ובכלל להתאים את עצמך אליהם.  כל זה בשביל התייחסות ליצירה שלי? האם זה שווה? מבחינתי זה אומר למכור את עצמי. ללכת נגד עצמי במובן הכי ציני. אין דבר מקודש לי יותר מהעצמאות, מההתכנסות. מהעולם הפרטי.  מהחמש שש שעות של שקט מוחלט שאני צריכה עם עצמי, בכל יום. וגם כשאחיה עם מישהו, אני זקוקה להן כמו דג שזקוק למים. שחוזר למים, גם אחרי שראשו מציץ אל האויר.

לא הצלחתי

לא הצלחתי לעזור ליצור. לא הצלחתי פעם ראשונה פעם שניה פעם שלישית.  לא הצלחתי, ניסיתי כל כך ולא הצלחתי. הייתי שם כשזה קרה, הוא נקרע לגזרים וראיתי את זה בעיניים. חשתי אותו. מובן שהוא לא ידע, הוא לא ידע כמה אני רגישה ושאני ארגיש על בשרי כל מה שעובר בו. אבל הרגשתי. אבל היו כמה שבועות שהפסקתי לדבר. בכלל. הפסקתי לאכול. הייתי באבל כבד כאילו הייתי אני שאחותה מתה. כל פעם שבאתי לבקר את ריבי באיכילוב, הסתכלתי עליה ובכיתי. בכיתי דרכו.  נכון שיש גם צורך  אנוכי, האהבה שלי אליו, כמו כל אהבה, היא אנוכית. אני רוצה לראות אותו, קרוב לי. אני רוצה לשאוב מהגוף שלו משהו שהוא אולי לא יכול לתת. רציתי לנשק אותו ולחבק, לתת לו לבכות בתוך כף היד שלי. אולי לתמיד. אבל יותר מכל רציתי לעזור, לאחות אותו. ולא הצלחתי: הוא לא התקרב. רק בחטף נתן, כמו משהו פצוע מדי שמזנק בכאב. אבל גם כי פשוט לא הצלחתי, לא מצאתי את הקוד הנכון, את המפתח למחילות ההן. אולמות המסור התת קרקעיות. לא. נכשלתי בכל כך הרבה מובנים. וסרבתי להרפות, כי זה היה אומר להפקיר את היצור החלש ,הפגוע  שנגלה , מעולם לא ראיתי סבל כמו שהשתקף בעיניו. ואני אוהבת את היצור הזה אהבה אמהית. והייתי נותנת את חיי כדי שייטב לו. שמעון.  כשהייתי בת 9 הכלב  יופי, נעלם.  הוא נעלם, פשוט נעלם.  אני לא רוצה לנסח את מה שקרה . לחשוב עליו רעב לאוכל איפשהו, או מדדה בתופת מתוך גופו על כביש דרוס. שבועיים חפשתי אותו, בכל בת ים. אבל יופי נעלם. ומאז לא הצלחתי להרגיש לאף חיה. אף פעם.  אני חושבת שאהבתי את שניהם בצורה קצת דומה.  הייתי מנשקת את יופי, ישנה אתו.  בלילה חלמתי עליו מנתר לאויר.  אהבתי אותו. אהבתי את שניהם, ולא הצלחתי להציל. לא הצלחתי, לא. אפילו לא את עצמי.

  

בעיותיי עם קרת

אתגר קרת הוא סופר מוכשר. וחשוב. מעולם לא הצלחתי לנהל אתו מערכת קורא-כותב אינטימית.  הבעיה שלי עם הספורים של קרת הוא העדר האומץ שלהם. שלושת כותבי הספורים האהובים עלי הם: צ'ארלס בוקובסקי, קלאריס ליספקטור וארנסט המינגוואיי.  את שלושתם תקף גורל קשה, ואולי יש או אין קשר לכך שהכתיבה הזו לא משאירה אבן על אבן. וזה מה שמעצבן אותי באתגר קרת:  הוא מקבל בשתיקה כל כך הרבה הנחות יסוד תרבותיות וחברתיות, ודוחה מעליו מעט מדי ומאוחר מדי. אולי,בין היתר, זר לכתיבה השירית ואילו בוקובסקי וליספקטור באו מהשירה, והמינגוואיי (האיש והזקן), בא ויוצא מתוך הכל.  קרת לא רק יושב על הר של מוסכמות שהוא לא טורח להזיז ממקומו. הדובר שלו הוא ערס אשכנזי, נלעג ברוב המקרים על ידי בחורה שמגלמת את כשלונותיו (המיניים).  זו זווית מעניינת, אבל היא משאירה הרבה מדי בצד. סופר טוב מסוגל לגלם ריבוי, גם אם המספר עצמו סומן. אצל בוקובסקי אין נסיון להמציא עלילה או דובר: קחו אותו, אם תוכלו. גם המינגוואיי, יצר דמות מאצ'ו משורטטת.  בפועל אצל שניהם קיימים רוך ושבריריות שמוצאים רק בפסגות השירה. כלומר המנעד שלהם הוא כזה שמגיע גם אל הערס הווייט טראשי, וגם אל הנערה שעומדת מולו. קרת פתח בנקודה ונשאר בה.  הקבעון הזה לדמות הערס האשכנזי, ערס צעצוע מתיילד, מעניק לו כוח ושילדה. אבל מונע ממנו להתקדם.  אני לא מכירה אותו, אבל משני ראיונות שקראתי, נראה שהמיקום המוגדר, לא רק שלא צר עליו אלא נותן לו כוח. העובדה הזו מקשה עלי לחוש קירבה לספורים, קירבה מהסוג המביך והמיוחל, שהספרות מאפשרת. 

קומיקס?  למרות שהגבורים עוסקים בסקס, אין שם דבר מיני. למרות שהם אוכלים פיצה או עומדים בצפירות, פותחים את הדלת לחשמלאי או סובלים מאהבות נכזבות – אנחנו לא. אנחנו לא אתם, כי ברור לנו שהם ניצבים בדרך לפאנצ' ליין. פאנצ' מצויין מהסוג שגורם לך לבהות ולחייך, לעקם את המצח לכמה רגעים. לא רק הדמויות אסופת ניצבים בדרך, גם השפה עצמה. אפשר לכתוב "רזה" (מה זה בכלל?) או "שמן" או דל קלוריות, זה לא משנה . מה שתשנה זו תשוקה למה שבחרת. ליתר דיוק, בחר אותך. גם זה לא נמצא בכתיבה הזו. אם אתה כותב ריאליזם מלוכלך, לך עד הסוף. יש אסתטיקה, מסוג שונה. יש מוזיקה, הומור פנימי, מובלע. כי אין אינטימיות בכתיבה של קרת,  גרוע מזה, לא רק עם הגיבורים ולא רק השפה, גם עם הרעיונות שלו. הרעיונות נשארים בחוץ. הדמויות מציצות, וגם אנחנו מציצים. לא בפנים וגם הוא לא. בניגוד לכתיבה של בוקובסקי, ליספקטור והמינגוואיי, שם המציצן עובר בחשאי ובהדרגה אלינו, עד שאנו נאלצים להתחלף, בספורים של קרת אין דבר כזה. אין אובדן שליטה אמיתי, טרבולאנטי, מהסוג שהמחבר לא יכל לצפות.  וכאן אני מתחברת למה שנזכר בהתחלה: קרת לא רוצה לפול מהר המוסכמות שהוא יושב עליו.  אפשר להצביע על חלק מהנחות היסוד שלו אבל זה לא ישנה דבר, כי לא יתקיים דיון רציני בהן. או מגע. או מרד (שפוף). גם אם רצה בכך. שם נמתחים הגבולות שלו, ככותב ואולי כאדם. וספרות שיש לה גבול ותיחום מוגדרים, ספרות חזוייה, חלון ראווה , היא לא הספרות שבאמת ארצה לקרוא.

הייתי בשבוע הספר

הייתי בשבוע הספר עם שני חברים. היה נחמד ומוזר. פתאום אני מתחילה לנוע עם פמלייה אנושית לכל מיני ארועים. אבל זו רק תפאורה בתוך תפאורה. הארוע עצמו מוקם בגן הפעמון, מהאיזורים היפים והנידחים של ירושלים. אני חושבת שטוב לי יותר בירושלים ועם ירושלמים, מאשר תל אביב. ועדיין, כנראה אשוב למרכז בשנה הבאה.

קצת חבל לגלות את המקום הזניח של השירה , אבל זה לא משהו שכבר לא ידוע. חושבת שזה אירוני,  שבוע הספר הוא אי של עומק בסבך הרחובות, והשירה היא התהום של הכתיבה ( שירה טובה היא הדבר הכי קרוב לאלוהי, לצד המוזיקה), מצטופפת בכמה דוכנים של הוצאות שמסתכנות להוציא אותה.  אבל גם הפרוזה לא תופסת נפח גדול מדי. הרוב ספרי עיון, ספרות עצות ,  הרבה הסטוריה, מורשת עם ישראל. אם יש למישהו ספק מי יתחזק את שוק הספרות בישראל בשנים הקרובות, אלה הדתיים. מכל מקום, הסתכלתי על כמויות הספרים והגעתי לכמה מסקנות שעל פניו מפתיעות: 

 יש פחות משקל משנטיתי לחשוב לגבי ההוצאה, כל עוד זו הוצאה סבירה פחות או יותר.   למרות זאת, בין אם אתה סופר שקבל התייחסות תקשורתית משמעותית ובין אם לאו,  עצם כתיבתה של פרוזה , של ספורת, הפך למעשה הגובל באבסורד. אני לא מצליחה למצוא לזה הצדקה. דווקא אם אתה מוכשר. שנתיים וחצי שכנה בלבי ההבנה  שזה חשוב ומשמעותי. לכן עבדתי והבאתי את עצמי טכנית למקום שאני יכולה להיות גאה בו,  שרחוק ממה שפתחתי בו.  אבל אני לא חושבת שסופר יכול לקיים כיום מערכת של השפעה. הספרות נתפסת כבידור מהסוג הלא מזיק. גם ספרים שרק לפני עשור כונו :ספר העשור, ברבות השנים  בחרו להתגלגל על איזה מדף. ואין בכך כל רע! אבל הספרות זקוקה למה שקרוי תרבות, עימה היא צריכה לקיים מערכת יחסים. ספרות מקיימת קשר בין עולמם של אנשים לעולם התרבות (פילוסופיה הסטוריה ומדע המדינה) וכל אלה הולכים ושוקעים. גם בינם לבין עצמם לא מתקיימת מע' יחסים.  ומכך הספרות סובלת. התרבות, עולם התרבות עצמו הולך ונמוג. אולי יש שיאמרו שהוא משתנה, ואני חוזרת על דבריי: נמוג.  אבל יש תקווה.  אני מאמינה שאלה שישובו ויקיימו אותו יהיו מי שמכונים "מסורתיים", אלה בעלי גישה לדת.  חנוכם הוא מערכת הדוקה עם ארון הספרים. בין פרוזה ובין עיון.  הם אלה שימשיכו לא רק מסורת דתית, אלא מסורת הולכת ונשכחת של תרבות, שהעולם החילוני דה פאקטו  נוטש (אולי לטובת משהו אחר, מהיר כסוף. אין כאן ביקורת כלל).  אז יש

talking to myself

זה איננו כוח.  רק חולשה מוסווית.  האם בכל הוא אשם? לא, מובן שלא. זו הייתה מטאמורפוזה מוצדקת.  זו היתה מלחמת הישרדות. להפוך להיות ביצ'ית או..מעין חרק.  ואני בחרתי לנקוט עמדה.  המבט המתחנן שלהם בעיניים כשאני עוזבת, בלי לומר מדוע.  ההתרפסות , בנסיון לתקן את מה שאי אפשר. שוב ושוב חוזרים, הם מנסים, נבוכים מעצמם. לא מבינים, לא מבינים ולא יבינו.  הניתוק הרגשי, את זה הוא לימד. כן.  אי אפשר בלי להתנתק.  וגברים עושים את זה משחר ההסטוריה.  ההבדל שהם מחפשים דרך המין, ואני לא. לא רוצה דבר ולא נותנת דבר.  הזמנתי גם ג'ינג'י חמוד, למערכת יחסים רצינית. שלא יאמרו, זאת אין לה לב. זאת משחקת משחקים.  הלוואי שמישהו יבוא ויזיז את השעון עבורי. לפעמים אני בלילות, שוכבת על המיטה ומאזינה לדילן. מעמידה פנים. זזה מסצינה לסצינה.  אם היה לי מצפון, אולי הייתי בולעת את לשוני. לעולם לא אשוב להיות כמו פעם. לא. ואין טעם להעמיד פנים. ערפד. יש לי עור חיוור ועיניים נוגות, שער ארוך ורצון לנתץ כל מה שנוכח. כן. דברים נשברים, ואז נשברים שוב, הופכים למשהו אחר (או לפחות כך נדמה ), שבים ונשברים. 

 

אמנות ההמנעות

אני במן תקופה כזו, שהרבה מאוד אנשים חדשים נכנסים לחיים שלי.  הרבה חברים ודמויות, בשעה ששתי חברות שליוו אותי שלוש , ושש שנים, הולכות ונעלמות. אני חושבת שהחלטתי על זה, כלומר להכניס את כל אותם אנשים כי חשבתי שזה יהפוך את חיי לטובים ודינאמיים יותר. אבל זה רק לדחוף את הקפל לכיוון אחר. זה לא משנה כלום.  אמנות הסמול טוק תמיד הייתה מאוסה עלי. והפנימיות, הגרעין הפנימי, ממילא אדיש לכל זה.  אני מרגישה כאישה בת 100. זו תחושה עמוקה, תחושה של הדהוד בין כל השיחות שנהלתי בחודשיים האחרונים,  בין אם אחד על אחד ובין אם בקבוצה. בבתי קפה, ובארועים ובבלוי על הים ובכל מיני מקומות שהייתי בהם עם החברים, כל הזמן מתרבים בתוכי קולות נוספים, סמוייים. מצלמות נוספות שמאירות בזוית שאני פשוט לא יכולה לשים במילים קצרות וקלילות. ותקשורת בינאישית, היא אמנות הקצר והקל.  אני חושבת שהפחד התהומי מקירבה, בגלל מה שקרה  אתו, צילק בצורה שלא חזיתי ולא יכולתי לחזות.  במובן מסויים אני מחקה אותו, אומן השיחות היפות על פני השטח, אמן ההמנעות.  גם אני נהיית אמנית כזו, של המנעויות.  והאל יודע שלא רציתי, אבל פגעתי ביותר מדי גברים בשנתיים האלה. בלי שבקשתי, פשוט לא יכולתי להיות שם יותר.  בחור רצה לצאת אתי וברגע האחרון בטלתי. הרגשתי שזה לא זה. והוא כל כך נפגע, ואני פשוט לא יכולתי. הבנתי שהוא לא יבין אף פעם, לא משנה כמה אנסה להסביר. הוא נפגע.  כמוהו יש עוד.  נבוכה מעצמי, נבוכה מכולם, אני עוזבת כדי לחזור. ובשובי, מוצאת אותם קצת אחרת. אבל זה תמיד אותו דף להפוך.  

 

הכי טוב לכתוב בדם

 

1. הכי טוב לכתוב בדם.

זו האמת, לפחות אחת האמיתות של עולם האמנות.  לכן אני מקנאה כל כך במי שיכול לכתוב בצורה אחרת. כלומר לכתוב טוב, שהעולם הולך להקרע.  כשבוחנים יצירות מאזו'ריות של יוצרים, מגלים את התכיפות בין המוות (של אדם קרוב) , או האובדן, ליצירה עצמה.  אני לא חושבת שבעצם המאורע יש ערך אמנותי, אבל מקרים קצוניים קורעים את המציאות, ודרך הקרע הזה יש הזדמנות להתבונן וממש לראות דברים חדשים בעולם.  הנקב שהכאב יוצר, מאפשר את הרחבת המבט.  ולכן האמנות מרוויחה מטראגדיות.  ממלחמות, מאובדן, משגעון. כל מה שקורע , מרחיב עוד, קורע את המבט הלאה.  זה תהליך כואב כל כך שיכול רק להיגרם מעצמו, בין נסיבות החיים. לכן יוצרים מחפשים נסיבות של קרע ,  לכן הם נוטים להרס עצמי.  לא ההרס כשלעצמו, אלא תוצאותיו, הן שפעמים רבות מחפשים. זו שאלה טכנית ואין כאן רומנטיקה.  ובכל זאת, לא כל יום מזדמן מוות אל מפתן הדלת. מה עושים? הגברה אימתנית. יוצר טוב מתקין אנטנות, חיישנים, שמאתרים ביומיומי גורמים זעירים לטראגדיה ממין זה או אחר.  הרגישות הזו איננה טבעית, אבל היא באה לשרת את הצורך ליצור, את הצורך לקרעים מקומיים, קטנים, דרכם ניתן יהיה להביט. ולשוב לנשום.  מה שקורה לאחר מכן הוא שיוצר מגרד בצפורניו את הקיום, וכבר אי אפשר לשאת זאת.   הסבל הוא תוצאה של גירוי המערכת הרגשית לאורך זמן. לא מטרה אלא תוצאה.  פה ההבדל בין מזוכיסט ליוצר. לפעמים אין, אבל פעמים רבות יש.  וכדאי לדעתי לעמוד עליו.   יש עוד דרכים לכתוב.  מן החיים ואל החיים, לא בין הקרעים. או בין הקרסים. אבל יש לה מגבלות. והיא מכתיבה מבנה אישיותי מסויים.  כן,לפעמים הכי טוב לכתוב בדם. 

 

2. אני חושבת שהדבר הכי כואב זה להבין שתהליך ההזדקנות הולך ומאיץ. כרונולוגית אני בת 26. אבל בפנים עייפה מאוד. שחוקה.   קשה לי לדמיין עוד ארבעים שנות חיים. לא שהם רעים.לעתים הם יפים מאוד. יש שמש וים, חומוס. האנשים נחמדים.  יש יופי, יש. מוסיקה טובה, אפילו מצויינת. וחברים. ומשפחה, חתונות של אנשים. ורבע עוף ואבטיח.   אבל אני לא חשה שהמאבק בבסיס הכל מצדיק את זה. המאבק לא ייפסק לעולם. המאבק והרחבתו. חשבתי, עם סיום תואר ראשון. אבל אז.. תואר שני. ונסיון בעבודה. ואז צריך להשקיע בזוגיות, וחברויות עם אנשים, זכירת ימי ההולדת שלהם, ארועים, היות חלק ממארג חברתי. ואז, כדי לכתוב ממש עלי לשבת ולעבוד ימים על ימים. להתעקש.  המאבק באחרים על קיומי. המאבק דוחה אותי.  והרחבתו רק גורמת לי לרצות לסגור את דלת החדר ולא לצאת.  אם הייתי שומעת מישהו מדבר כך, הייתי מסווגת: דיכדוך, מלאנכוליה. אבל אלה תוויות של חולי. ואין בי חולי. פשוט נסיון לאמוד את המרחק. גם כשנפלתי, הרמתי את הראש והמשכתי. המשכתי את ההצגה. כמה תוכל ההצגה להמשך?