אמנות ההמנעות

אני במן תקופה כזו, שהרבה מאוד אנשים חדשים נכנסים לחיים שלי.  הרבה חברים ודמויות, בשעה ששתי חברות שליוו אותי שלוש , ושש שנים, הולכות ונעלמות. אני חושבת שהחלטתי על זה, כלומר להכניס את כל אותם אנשים כי חשבתי שזה יהפוך את חיי לטובים ודינאמיים יותר. אבל זה רק לדחוף את הקפל לכיוון אחר. זה לא משנה כלום.  אמנות הסמול טוק תמיד הייתה מאוסה עלי. והפנימיות, הגרעין הפנימי, ממילא אדיש לכל זה.  אני מרגישה כאישה בת 100. זו תחושה עמוקה, תחושה של הדהוד בין כל השיחות שנהלתי בחודשיים האחרונים,  בין אם אחד על אחד ובין אם בקבוצה. בבתי קפה, ובארועים ובבלוי על הים ובכל מיני מקומות שהייתי בהם עם החברים, כל הזמן מתרבים בתוכי קולות נוספים, סמוייים. מצלמות נוספות שמאירות בזוית שאני פשוט לא יכולה לשים במילים קצרות וקלילות. ותקשורת בינאישית, היא אמנות הקצר והקל.  אני חושבת שהפחד התהומי מקירבה, בגלל מה שקרה  אתו, צילק בצורה שלא חזיתי ולא יכולתי לחזות.  במובן מסויים אני מחקה אותו, אומן השיחות היפות על פני השטח, אמן ההמנעות.  גם אני נהיית אמנית כזו, של המנעויות.  והאל יודע שלא רציתי, אבל פגעתי ביותר מדי גברים בשנתיים האלה. בלי שבקשתי, פשוט לא יכולתי להיות שם יותר.  בחור רצה לצאת אתי וברגע האחרון בטלתי. הרגשתי שזה לא זה. והוא כל כך נפגע, ואני פשוט לא יכולתי. הבנתי שהוא לא יבין אף פעם, לא משנה כמה אנסה להסביר. הוא נפגע.  כמוהו יש עוד.  נבוכה מעצמי, נבוכה מכולם, אני עוזבת כדי לחזור. ובשובי, מוצאת אותם קצת אחרת. אבל זה תמיד אותו דף להפוך.  


 

מחשבה אחת על “אמנות ההמנעות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s