הכי טוב לכתוב בדם

 


1. הכי טוב לכתוב בדם.


זו האמת, לפחות אחת האמיתות של עולם האמנות.  לכן אני מקנאה כל כך במי שיכול לכתוב בצורה אחרת. כלומר לכתוב טוב, שהעולם הולך להקרע.  כשבוחנים יצירות מאזו'ריות של יוצרים, מגלים את התכיפות בין המוות (של אדם קרוב) , או האובדן, ליצירה עצמה.  אני לא חושבת שבעצם המאורע יש ערך אמנותי, אבל מקרים קצוניים קורעים את המציאות, ודרך הקרע הזה יש הזדמנות להתבונן וממש לראות דברים חדשים בעולם.  הנקב שהכאב יוצר, מאפשר את הרחבת המבט.  ולכן האמנות מרוויחה מטראגדיות.  ממלחמות, מאובדן, משגעון. כל מה שקורע , מרחיב עוד, קורע את המבט הלאה.  זה תהליך כואב כל כך שיכול רק להיגרם מעצמו, בין נסיבות החיים. לכן יוצרים מחפשים נסיבות של קרע ,  לכן הם נוטים להרס עצמי.  לא ההרס כשלעצמו, אלא תוצאותיו, הן שפעמים רבות מחפשים. זו שאלה טכנית ואין כאן רומנטיקה.  ובכל זאת, לא כל יום מזדמן מוות אל מפתן הדלת. מה עושים? הגברה אימתנית. יוצר טוב מתקין אנטנות, חיישנים, שמאתרים ביומיומי גורמים זעירים לטראגדיה ממין זה או אחר.  הרגישות הזו איננה טבעית, אבל היא באה לשרת את הצורך ליצור, את הצורך לקרעים מקומיים, קטנים, דרכם ניתן יהיה להביט. ולשוב לנשום.  מה שקורה לאחר מכן הוא שיוצר מגרד בצפורניו את הקיום, וכבר אי אפשר לשאת זאת.   הסבל הוא תוצאה של גירוי המערכת הרגשית לאורך זמן. לא מטרה אלא תוצאה.  פה ההבדל בין מזוכיסט ליוצר. לפעמים אין, אבל פעמים רבות יש.  וכדאי לדעתי לעמוד עליו.   יש עוד דרכים לכתוב.  מן החיים ואל החיים, לא בין הקרעים. או בין הקרסים. אבל יש לה מגבלות. והיא מכתיבה מבנה אישיותי מסויים.  כן,לפעמים הכי טוב לכתוב בדם. 


 


2. אני חושבת שהדבר הכי כואב זה להבין שתהליך ההזדקנות הולך ומאיץ. כרונולוגית אני בת 26. אבל בפנים עייפה מאוד. שחוקה.   קשה לי לדמיין עוד ארבעים שנות חיים. לא שהם רעים.לעתים הם יפים מאוד. יש שמש וים, חומוס. האנשים נחמדים.  יש יופי, יש. מוסיקה טובה, אפילו מצויינת. וחברים. ומשפחה, חתונות של אנשים. ורבע עוף ואבטיח.   אבל אני לא חשה שהמאבק בבסיס הכל מצדיק את זה. המאבק לא ייפסק לעולם. המאבק והרחבתו. חשבתי, עם סיום תואר ראשון. אבל אז.. תואר שני. ונסיון בעבודה. ואז צריך להשקיע בזוגיות, וחברויות עם אנשים, זכירת ימי ההולדת שלהם, ארועים, היות חלק ממארג חברתי. ואז, כדי לכתוב ממש עלי לשבת ולעבוד ימים על ימים. להתעקש.  המאבק באחרים על קיומי. המאבק דוחה אותי.  והרחבתו רק גורמת לי לרצות לסגור את דלת החדר ולא לצאת.  אם הייתי שומעת מישהו מדבר כך, הייתי מסווגת: דיכדוך, מלאנכוליה. אבל אלה תוויות של חולי. ואין בי חולי. פשוט נסיון לאמוד את המרחק. גם כשנפלתי, הרמתי את הראש והמשכתי. המשכתי את ההצגה. כמה תוכל ההצגה להמשך?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s