בעיותיי עם קרת

אתגר קרת הוא סופר מוכשר. וחשוב. מעולם לא הצלחתי לנהל אתו מערכת קורא-כותב אינטימית.  הבעיה שלי עם הספורים של קרת הוא העדר האומץ שלהם. שלושת כותבי הספורים האהובים עלי הם: צ'ארלס בוקובסקי, קלאריס ליספקטור וארנסט המינגוואיי.  את שלושתם תקף גורל קשה, ואולי יש או אין קשר לכך שהכתיבה הזו לא משאירה אבן על אבן. וזה מה שמעצבן אותי באתגר קרת:  הוא מקבל בשתיקה כל כך הרבה הנחות יסוד תרבותיות וחברתיות, ודוחה מעליו מעט מדי ומאוחר מדי. אולי,בין היתר, זר לכתיבה השירית ואילו בוקובסקי וליספקטור באו מהשירה, והמינגוואיי (האיש והזקן), בא ויוצא מתוך הכל.  קרת לא רק יושב על הר של מוסכמות שהוא לא טורח להזיז ממקומו. הדובר שלו הוא ערס אשכנזי, נלעג ברוב המקרים על ידי בחורה שמגלמת את כשלונותיו (המיניים).  זו זווית מעניינת, אבל היא משאירה הרבה מדי בצד. סופר טוב מסוגל לגלם ריבוי, גם אם המספר עצמו סומן. אצל בוקובסקי אין נסיון להמציא עלילה או דובר: קחו אותו, אם תוכלו. גם המינגוואיי, יצר דמות מאצ'ו משורטטת.  בפועל אצל שניהם קיימים רוך ושבריריות שמוצאים רק בפסגות השירה. כלומר המנעד שלהם הוא כזה שמגיע גם אל הערס הווייט טראשי, וגם אל הנערה שעומדת מולו. קרת פתח בנקודה ונשאר בה.  הקבעון הזה לדמות הערס האשכנזי, ערס צעצוע מתיילד, מעניק לו כוח ושילדה. אבל מונע ממנו להתקדם.  אני לא מכירה אותו, אבל משני ראיונות שקראתי, נראה שהמיקום המוגדר, לא רק שלא צר עליו אלא נותן לו כוח. העובדה הזו מקשה עלי לחוש קירבה לספורים, קירבה מהסוג המביך והמיוחל, שהספרות מאפשרת. 


קומיקס?  למרות שהגבורים עוסקים בסקס, אין שם דבר מיני. למרות שהם אוכלים פיצה או עומדים בצפירות, פותחים את הדלת לחשמלאי או סובלים מאהבות נכזבות – אנחנו לא. אנחנו לא אתם, כי ברור לנו שהם ניצבים בדרך לפאנצ' ליין. פאנצ' מצויין מהסוג שגורם לך לבהות ולחייך, לעקם את המצח לכמה רגעים. לא רק הדמויות אסופת ניצבים בדרך, גם השפה עצמה. אפשר לכתוב "רזה" (מה זה בכלל?) או "שמן" או דל קלוריות, זה לא משנה . מה שתשנה זו תשוקה למה שבחרת. ליתר דיוק, בחר אותך. גם זה לא נמצא בכתיבה הזו. אם אתה כותב ריאליזם מלוכלך, לך עד הסוף. יש אסתטיקה, מסוג שונה. יש מוזיקה, הומור פנימי, מובלע. כי אין אינטימיות בכתיבה של קרת,  גרוע מזה, לא רק עם הגיבורים ולא רק השפה, גם עם הרעיונות שלו. הרעיונות נשארים בחוץ. הדמויות מציצות, וגם אנחנו מציצים. לא בפנים וגם הוא לא. בניגוד לכתיבה של בוקובסקי, ליספקטור והמינגוואיי, שם המציצן עובר בחשאי ובהדרגה אלינו, עד שאנו נאלצים להתחלף, בספורים של קרת אין דבר כזה. אין אובדן שליטה אמיתי, טרבולאנטי, מהסוג שהמחבר לא יכל לצפות.  וכאן אני מתחברת למה שנזכר בהתחלה: קרת לא רוצה לפול מהר המוסכמות שהוא יושב עליו.  אפשר להצביע על חלק מהנחות היסוד שלו אבל זה לא ישנה דבר, כי לא יתקיים דיון רציני בהן. או מגע. או מרד (שפוף). גם אם רצה בכך. שם נמתחים הגבולות שלו, ככותב ואולי כאדם. וספרות שיש לה גבול ותיחום מוגדרים, ספרות חזוייה, חלון ראווה , היא לא הספרות שבאמת ארצה לקרוא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s