אני לא יודעת מה אני רוצה. החלטתי לקחת שנה הפסקה מהמסלול, כדי לתת לעצמי קצת זמן. רוצה לנשום, טיפה להסתכל סביב. להוציא את האף מהספרים. כל כך הרבה שנים אני במסלול זה או אחר, גם בתיכון הייתי במוסד קשוח, מוצלח אבל הדוק. לא היה זמן. אף פעם אין זמן. תמיד יש כל כך לעשות.  אני נמצאת במצב לא קל. מחד, התחום ממנו אני באה אקדמית, לא נוגע לי בלב. אני לא שם, כבר הרבה זמן, מחפה על כך בשכלי, או בהרגלי הלימוד שעוד  נותרו . מאידך, עולם הספרות ומדעי הרוח ככללותו לא באמת מדבר אלי. האנשים האלה אינם מעניינים אותי, ולראייה אין לי חברים מהתחומים הללו. אני כן רוצה בשנה הקרובה לקחת קצת קורסים במדעי הרוח , ובתרבות. להרגיש את הדופק.   אבל בכל הנוגע לספרות (כפרקטיקה אמנותית, לא אקדמית) הדברים די ברורים. אין שום סיכוי שאני אתחיל להשתחל לבראנז'ה זו או אחרת. זו לא האישיות שלי, כל מה שאני זר לכך. ואין כאן ביקורת, גדולי היוצרים פעלו בנחילי נמלים,  ישנו זה על הספה של זה. שרצו בבתי קפה ועשנו ג'וינטים על אותו שולחן מטבח.  אבל אני טפוס אחר, וזקוקה לשקט רב כדי לחשוב.  אני כן זקוקה לבנזוג, למשפחה סביבי. כן. ממש לא קבוצת חבר'ה או אנשים שמחווים את דעתם כשאינה רצויה.  העניין הוא פשוט. מי שמסתובב בחבר'ה , מטבע הדברים מקדם את עצמו מהר ומדוייק יותר. מאחר שיש לי סלידה עמוקה ממצב הצבירה הזה, לא אצליח להתקדם במהירות בה אני מעוניינת. כלומר, יש סיכוי אבל הוא זעיר. מדובר בשתי מגמות סותרות ואני יודעת שאם לא אצליח להתקדם ארגיש רע, דכאון וכל זה, אחשוב על לפרוש עוד לפני שהשלמתי את המהלך.  כביכול האמנות פתוחה בפני אישיות מתכנסת. כביכול. בפועל, טובים השניים (או השלושה) מן האחד.  חברים שלי רצו לארגן לי מסיבת יום הולדת קטנה השנה. "הפתעה" מאחורי הגב. היו שתי חברות ספציפיות שעמדו בראש העניין.  ננסח את זה כך, שתיהן עפו ממעגל החברים שלי, ולמעשה רוב האנשים האלה אינם חבריי יותר.   מאוד קשה להתקדם בלי שחבר'ה עוזרים לך, כאלה שאתה צריך להתחנף אליהם, לדבר אתם גם כשלא מתחשק ובכלל להתאים את עצמך אליהם.  כל זה בשביל התייחסות ליצירה שלי? האם זה שווה? מבחינתי זה אומר למכור את עצמי. ללכת נגד עצמי במובן הכי ציני. אין דבר מקודש לי יותר מהעצמאות, מההתכנסות. מהעולם הפרטי.  מהחמש שש שעות של שקט מוחלט שאני צריכה עם עצמי, בכל יום. וגם כשאחיה עם מישהו, אני זקוקה להן כמו דג שזקוק למים. שחוזר למים, גם אחרי שראשו מציץ אל האויר.