ראויה לאהבה

קראתי שיחה שערכתי בגיל 21 עם מישהו באינטרנט.  וגם קטעים מהיומן, מסביבת הגיל הזו. הייתי כל כך..מתוקה ומלאה בעצמי ומקסימה. כמו אסמה, מ"לאסמה באהבה וסיאוב" של סאלינג'ר. אני יודעת שמקובל שאנשים מסתייגים מעצמם בחלוף השנים. אבל אני פשוט..מאוהבת. היא כל כך מקסימה ובא לי לחבק אותה. ומאידך , למול כל העליצות ושפע האינטלקט שהופגן, היומן..רוויי סבל. הכל סבל וסבל. על מה הסבל? אני לא מבינה. אני לא מבינה את עצמי, כל הזמן סבלתי, סבלתי וסבלתי. והייתי ממש יפה אז, ושברירית כל כך, כמו גלקיק אור. מבחינה אובייקטיבית יכולתי להתאהב בנערה ההיא, אם רק הייתה נותנת. בעצמי. זה מאוד גאוותני לומר? כן. כנראה שכן. וזה עדיין נכון. עם השיער הבהיר והגוף הגמיש המתמסר למגע, והגופיות הורודות, והג'ינסים של לפני חמש שנים. כן,  מעט פחות יפה היום ועדיין, היופי נשאר ,למרות שעבר שנוי. אני פחות מלאה בעצמי, יותר קשובה לזולת. יותר…למודת שתיקה. אבל היא פשוט מתוקה. וזה גורם לי לחשוב על הסבל שהוא מנת חלקי, ותמיד יהיה. אולי זה המחיר שאנשים כמוני נאלצים לשלם? על.. המודעות שלנו. הרגישות לפרטים, לעובדות. לקוים שנמתחים בין נקודות שמתי מעט מבחינים בהם? אולי אני צריכה קצת פחות לשנוא את עצמי? אולי, אני.. ראויה לאהבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s