בדמדומים

 

בסופו של דבר, אני חושבת, זה שילוב של שעמום ועצלות.  אני משתעממת מהר מאוד, חייבת תחלופה  , תזוזה. תנועה.  ומאידך עצלנית מכדי להעמיק עד הסוף במשהו.  או מישהו.  ולכן לא הפכתי חוקרת.  אולי זה עוד יקרה, אך לא  מהסיבות הנכונות.   עצלנית כמוני, לעצלנים משועממים יש שתי אפשרויות: סמים או ספרות.  אני בחרתי בשני.  אך גם זה הולך ונמאס.  חסרה לי אותה אינטליגנציה טבעית שחוסכת עבודה שחורה למתי המעט שנחנו בה. מצד שני, זה תירוץ קלאסי של עצלנים .  עבודה שחורה היא נחלת הכל. הגאון פשוט לא יכול אלא להיות עבד. מיהו זה אותו גאון? מונח עבר מיושן. לא נכון לתקופה. גם לא רלוונטי. ובמילא רוב עבודת המחקר כיום מתנהלת בקבוצה. איפה הרגעים המיתיים שהבטיחו בילדות? אינם.    מה אני רוצה? חשבתי שלהיות חוקרת.  ואחרי כן חשבתי על ספרות. ועכשיו אני לא רוצה אלא שיעזבו אותי במנוחה.  גם השפיות היא נחמה פורטה; אני מטורפת בסופו של דבר, כרוב הנשים החיוורות,  והנורמליות תשעמם במקודם או במאוחר. אני חיה מהקונפליקט. חיה מהזעזוע. מטפסת אט אט מהבקע העמוק, אצבעותי אוחזות חזק בזיזי האדמה.  מתנשמת.  ניצולה נצחית. התהום שנחצבה בי היא רק אישור למה שהיה ידוע עוד בטרם היותי. 

 אני משועממת כרונית.  ודקדנטית.  בגיל 26 שום דבר כבר לא מזעזע  באמת.  רק המוות,  המחשבה עליו . דימויים קלושים של סקס, זכרונות מגע ושל נקבים המתמלאים גוף זר ועיקש.  כל זה רחוק כל כך. לאהוב אינני יכולה כבר.  נותרה רק העמדת הפנים.  להעמיד פנים אפשר, אך קשה לשקר לכולם כל הזמן.  בעיקר לעצמך.  מדוע באים אנשים כמותי לעולם? אולי כסוג של קרקס נודד.   מהסוג שאני מעלה כאן. הסוג שכותבים אתו ספרות.   אז יש הצדקה רק למשפחות הזהב? לג'יפ, לחופשות סקי, שלושה ילדים ובית? נראה שכן.  זה המצב הנכון וזה מה שישרוד. הרבה אחרי שדומיי ידעכו, בדמדומים,  אחוזים ברפאי עצמותם.

 

 

פסטיש (או, מוות בעריסה)

 

"ומכאן שוב אפוא הפסטיש: בעולם שבו המצאה סגנונית חדשה איננה אפשרית עוד, כל שנותר הוא לחקות סגנונות מתים, לדבר מבעד למסכות ולקולות הסגנוניים שנאגרו במוזיאון המדומיין של התרבות. אלא שמכך משתמע שהאמנות העכשווית או הפוסטמודרנית מתכוונת לעסוק באמנות עצמה בדרך חדשה; ולא זו בלבד אלא שאחד ממסריה החשובים יתמקד בכשל ההכרחי של האמנות ושל האסתטי, בכשל של החדש – ההכלאות בעבר."

 

המפנה התרבותי,  פרדריק ג'יימסון

 

 

מכל מיני טעמים, החלטתי לשים בצד את הכתיבה.   אני בת 26 וחולמת כבר להנשא, להיות אם.  לבנות בית עם מישהו.  כרגע זה עוד נראה רחוק. אני יוצאת עם בחורים לפעמים אבל תמיד תוך כמה פגישות מבינים שזה לא זה ואין בעצם חיבור ופשוט העמדנו פנים. ואת קולטת שאת עושה הצגה ואת רחוקה מעצמך. אני לא כועסת עליהם או עלי, פשוט מסיטים את המבט וממשיכים הלאה. 

קבעתי לעצמי להפסיק להשתמש במילה אהבה, מפני שבמקרה שלי היא מזיקה יותר משנותנת. לא אכפת לי מה זה, אבל נקיטת העמדה (כשקוראים  בשם נוקטים עמדה) מפריעה.  אני חושבת שהיתה לי מספיק אהבה בחיי. בדרך כלל אני אהבתי. המערכת הרגשית שלי ידעה מספיק חשמל. ואני רוצה שקט ושלווה,  מישהו שיחבק .   כשהייתי מאוד צעירה זכיתי לשלוש  שנים של קשר, מתוכן שנתיים אהבה הדדית שייקספירית. וזה נפלא ואני נוצרת את הזכרון ויודעת (כפי שידעתי אז) שזה לעולם לא יישנה ולא ישוב. וזה בסדר מבחינתי, זה באמת בסדר.  כי אני קצת יותר קרובה למוות היום משהייתי. והלב קצת כסה בכפור.  הבעיה היא שאני אדם סנטימנטלי, והחיים פוגעים באנשים כאלה פעם אחר פעם.   אנחנו תמיד מוחים את הדמעות ומרימים את הראש אבל אז זה ניחת עלינו שוב.  גם זה בסדר.  יום כפור בפתח, זה אחד הימים האהובים עלי. הכל מלא זרימה, החשמל, הסליחות,  הסתיו מגושש את דרכו בפתח. כל זה מתרגש עלי ואני שוב מחייכת.

 

 

 

ההעדר שלך נוכח;

גלקיקי האור  

השמיים,   שוב

הופכים להיות ג'ינג'ים.