את הרגש נשים בצד

 

you make me wanna die,  il never be good enouge  .1  –  מסכם יפה את תחושותי אל המין השני.

אתמול אחרי האונ', טיילתי ברמת אביב ופתאום נתקלתי בפסאז' שמוביל לבית שלו. נפגשנו לפני יותר מארבע שנים, זה היה יום גשום במידה קיצונית. הייתי בת..21 או משהו . התרגשתי והעמדתי פנים . אני זוכרת את הבניינים הקטנטנים של רמת אביב הישנה . נזכרתי בשם הרחוב… פטל,  הצליל היפה. עברתי כניסה כניסה ולא זכרתי במדויק את שלו, עד שהגעתי לבית. המרפסת המגוחכת ההיא שעמד בה וקבל את פניי, הגשם היה כמעט משוגע בשלב הזה.  פחדתי והערצתי אותו (אני תמיד מעריצה).  כל מה שקרה אחר כך רק גרע , תלש עוד ועוד עבר. עד לבוקר, כשהוא ישב מולי בתחתונים, מגיש תה, הייתי נטולת אשליות לחלוטין.  כל מה שידעתי – לא רציתי לדעת. גברים הם אובייקטים להערצה. מרחוק. לדעת על החולשות, הפגמים המיניים שלהם, זה מכבה . אבל הם מתוודים בפני תמיד, פנים של מישהי שיכולה להכיל הכל.  כי כל גבר שאהבתי התברר כפגום באיזושהי צורה. יפה ופגום. כמה שהם חזקים, אני אוהבת לראות אותם בחולשתם. אפסיים, מתפלשים בתהום הרחבה הזו של האין.

 

2. משהו מפריע לי באייפוד .   מוזיקה היא ארוע. היא משהו, נפל דבר. הפרטיות של החוויה המוסיקלית פוגמת בכוח שלה.  מוזיקה צריכה להטריד בנוכחותה.  להכניס אותה למחשב ולאייפוד , הופך אותה למוצר באופן שאף סניף טאואר רקורדס לא יכל . מוצר. כמו העגבניות שמחירן האמיר,  סקיני ג'ינס או נט-בוקים.  מוצר, שצורכים בשקט ובשקט גומרים. ולכן גם המניעים המוסיקליים משתנים. אלה של הדורות הקודמים היו, בחלקם, חברתיים. גם אישיים, אלא שהחוויה האישית אז מלכתחילה היתה משורגת בחוויה קולקטיבית. האישי לא היה נגוע כל כך אגוצנטרית . מוסיקה חדלה מלהיות כוח שנושא אתו את רשמי ההסטוריה, ברגע שהומרה למה שהיא כיום: מוצר בידורי נטו.  אם הרוק קם כאיזה backlash להרמוניות המתוקות של שנות החמישים ארבעים ששודרו בתוכניות פריים טיים האמריקאי – כיום המצב עגום יותר.  כשרון כשלעצמו לא מספיק. יש כשרונות אלא שהם מתגלמים בדמויות כמו ליידי גאגא.  דמות שאני מעריכה עמוקות, בין היתר בגלל היכולת שלה לגלם את כל מה שבעייתי בעשייה המוזיקלית של ימינו.  

 

3. למה אני לא כותבת יותר, למה בשלוש שנים חיברתי שלושה ספורים? אני נרקיסיסטית, זה נכון. לפעמים בא לי לשכב בעירום מול הראי הרחב, נוכח היופי, ביחוד באור הזה של הבוקר. מבינה שזה הולך ורוצה לתפוס . אולי העונג הזה לדעת שזה רק שלי ולא של אף גבר. שלי. קמורי הגוף והפה והשיער הבהיר, העיניים המופתעות. זו מן תאווה עצמית כזו שקשה לתפוס, כי צבע העיניים לא קובע את ההצלחה אצל נשים . הצלחה שממהרת להתחלף במלאנכוליה.

 

כל זה מרחיק אותי מעצמי; 

נשים את הרגש בצד.  אני לא שוכבת עם אף אחד כי המחשבה עליך לא עוזבת אותי ולא יוצאת מראשי אלא כדי להספג בעצמותי; אתה עומד בין העולם וביני .   והמחשבה הזו אליך תבוז לכל נשיקה שאנשק מישהו אחר, כי עצם קיומה היא שעבורי, כבר לעולם לא תהיה לגמרי קיים. ובאשר לשאר – הרי גם השאר קיים, אני כבר מעדיפה פורנוגרפיה, זה מקרב אותי יותר מלהתמסר לגבר זר. מוטב הפחד והריק והעקרות מאשר לבגוד.  ואני נמשכת אחרי הדברים הזולים ביותר, הבוטים והפשוטים.  לזה אני מאמינה.

כשאני מביטה בעצמי שוכבת על המיטה,  עירומה כמעט, מוקירה את היופי הזה עולה על גדותיו.  כמה חבל אני חושבת,  הכל הולך ונסוג.  

והאמת היא שהזמן שלי עצר; והתהום הגדולה של האין שורקת, התהום שחפרת בי.  הלוואי ויכולת לרכון,  ללטף את לחיי ולומר שהכל יהיה בסדר. הכל יסתדר. כמעט בא לי לבכות למראה הבזבוז האנושי המטורף הזה. 

  

 

אני קוראת שוב את "הרצוג" לסול בלו, כמהה לדבר על הספר. יש קטע ארוך בו מוזס מביא את קורות אביו, איך עלתה המשפחה מרוסיה לפני מהפכת אוקטובר.  אני נזכרת בספורים של אבא שלי על אביו, קצין בצבא האדום בתקופת מלחמת העולם השנייה. הרבה ספורים רצים בחלק זה של המשפחה , אולי דורשים להעשות ספור של ממש. מי יודע.

בניו יורק התארחתי כשבוע אצל חברה טובה של אמי. היא שמשה כפרופסורית לספרות באונ' הרווארד שנים רבות עד שיצאה לפנסייה ועקרה לניו יורק. אשה מרשימה, בת מזל קשת. מכל מקום היא ספרה לי ביום האחרון, קצת לפני שלוותה לתחנת הרכבת משם התעתדתי לנסוע לשדה התעופה, על היכרותה עם סול בלו. הוא שמש כמרצה אורח בהרווארד במשך שנים והם התיידדו. אמרה שהיה אדם מרתק ומשכיל להחריד,  והוסיפה שבשנותיו האחרונות היה נשוי בפעם הרביעית לבחורה צעירה ממנו בארבעים שנה – למרות זאת חששה אשתו כל הזמן שיבגוד בה.  אני לא הייתי מוכנה לצאת אתו, אך אולי היינו מתיידדים. הוא אהב מדעניות צעירות, במיוחד בלונדיניות.  כזה תאומים.

מכל מקום, התגוררתי אצלה בגרינג' וילג' ופגשתי קצת ממה שקרוי "האצולה האינטלקטואלית הניו יורקית". ניתן לומר, אחרי ששרצתי לא מעט בחנויות הספרים בניו יורק, הכותבים שלהם גרועים משחשבתי. ביניהם ג'ונתן לתם, את  chronic city  קראתי בשעמום מחוייך. אני חושבת שהיהודים האמריקאיים אשמים במידה לא מבוטלת בהדרדרות. שני הסופרים היחידים שאני מעריכה  הם המינגוואיי ובוקובסקי, חפים מאותה אשמה אירונית ומתקרבנת.   אין מקום להשוות לאירופאיים (לאחרונה קראתי את "נוטות החסד", סוג של יצירת מופת שהשאירה אותי רעבה מאוד). והישראלים? הם נמצאים איפשהו באמצע, בין הבנאליות האמריקאית (ובראשה ג'ונתן פרנזן עם ספר הטיסה שלו, "התיקונים"  a greate american writer ) והכשרון הפסיכי האירופאי. אבל אירופה בדמדומיה ואולי איתה גם הספרות.    בלילות הזיתי על בוב דילן. חלמתי להכנס בשערי ה blue note ולמצוא אותו שם, מקומט וזקן ומעמיד פני מישהו אחר – זה לא יצא .  

 

על יד

  

1. תמיד הייתי על יד אנשים.  איתו, זה היה מדוייק.  כאילו נגעתי ב"מקור", לא עוד "ייצוג".  אני מרגישה שהתקופה שלנו היא תקופה של ייצוגים ל. מעבר לסמבולים .  אייקון של ספר מייצג ספר באיי.פד, אמטיקון סמיילי במקום חיוך.  תמונות של חברים בפייסבוק במקומם הממשי, אנשים מתקוטטים בסביבות מדומות: סביבת משחקי תפקידים או בלוגים,  וכן הלאה. כאילו מתקרבים לחזון "הערפילית התבונית" של הפיזיקאי פ. דייסון (הוזכר בספרו, אינסופי לכל עבר) – ערפיליות אינפורמציה עמוסות  המרחפות בחלל הבינגלקטי ומחליפות מידע באמצעות אור, כל אחת קבועה מאות אלפי ק"מ  מהאחרות.  השאלה היחידה עולה לגבי ה'תבוניות'.

אתו נתנה לי מעין חווית מאה-18. של אותנטיות לא אינטרנטית, לא סמס-ית. חוויה רומנטית מלאה, ורתרית.   איך אוכל לעבור הלאה, אם נכון לי מעכשיו רק על יד?  איך אפשר, כשכל מה שהנפש רוצה זו אהבה מדוייקת?

אבל זה לא התרקם לחיים משותפים, הדבר המדוייק  – אז  מה זה בעצם אהבה מדוייקת?   מושג  האהבה התמסמס.  ולכן אין עוד אותו דחף לפגוש במישהו אחר. מישהו שיכול לספק את הפסגות האינטלקטואליות רגשיות שהאיש הזה נתן לי.  

 אז לי אין ברירה אלא לומר  שהמשפחה זה הערך. לא הרומנטיקה דווקא, אלא מה שמושג דרכה. זה הדבר היחיד שנותר. להתכנס אחורה, לערכים הפרה רומנטיים המסורתיים. אבל קשה להיות  קרוב למשהו שאת מבינה שלעולם לא תגיעי.    הדרך שנותרה היא לוותר על הדחף הרומנטי ("יש ילדים שרוכנים לאהבה.  הם ירכנו כך מחר; הם ירכנו כך לנצח"). שאלת האהבה מעסיקה כיום אנשים בדומה למה שהיתה פעם שאלת האמונה . החפוש אחר האהבה החליף בעולם המערבי חילוני, את החיפוש אחר ההשגחה  אצל המאמין, את הקשר עם בורא עולם.   עד למאה ה 18, הושאר מרווח מיסטי . אייזק ניוטון, מנסח המדע המודרני כפי שאנו מכירים אותו, היה גם מיסטיקן וחוקר תיאולוגיה נודע.  הצורך בחוויה פסיכית  אנושית קיבל אישור רשמי, החברה עגנה את המרווח הזה במוסדותיה. קראו למוסד הזה כנסייה. לא רק שהמוסד הזה קיבל אישור, הוא היווה עורק ראשי, ממנו נזונו יחסים בתוך המשפחה , המבנה הבסיסי ביותר של החומר האנושי. ואז האל מת.

 

2.  אני חושבת שהשפעתו של ניטשה על החברה המודרנית היא הרסנית. ספריו הרעילו את מוחותיהם של גברים רבים מדי, ואת ההשפעה של הרעל הזה אנחנו משלמים עד היום. ואנחנו משלמות.   אני עשויה להשמע מגוחכת , אבל חשתי שלאיש הזה, אין  אחריות  אמיתית לדברים שהוא אומר. ואין שם אהבת אדם. יש לו יכולת אינטלקטולאית של אחת לכמה דורות, אך לא אהבת אדם. כולו משטמה, מלא באגו להתפקע, לכוד באינטלקט, בטיעונים מושלמים.  וגבר צעיר שקורא אותו משתכנע. ואין להתפלא מדוע דורות  אחזו בזה, ואוחזים בו גם כיום. וגם מחר.  הוא מדבר לאגו הגברי, נוגע בכל נקודות האלימות הסמויות של אלו המכנים עצמם "משכילים" ומסיט אותם נגד מוסדותיה הותיקים של החברה המעכבת בעדם לפרוץ קדימה כמו אלים מתגלים.  הוא מדבר למקום הרגיש של הגבר: נקודת העצמה .  במיוחד הגבר המתורבת, המחונך, זה שבגר אוניברסיטה ונאלץ להחזיק על כתפיו את המכאניזם של החברה הזו. הווה אמר, המעמד הבינוני. זה שחייב להדוף מעליו אותן הזיות אלימות ששבות ומציפות את מוחו, אם כאלימות נטו ואם בהתגלמות מינית. הגישה הניטשאנית היא זו שמתווה את דימויו של  הגבר המערבי המודרני. כעובד היי טק או רואה חשבון או עו"ד,  במערכות היחסים שלו עם נשים. וזה לא משנה אם לא קרא את ניטשה.  מידת הפירוק, החלחול, של הפילוסופיה הזו בלתי נתפסת. 

 

3. מה צפוי הלאה? 

הציביליזציות עמן מתעמת המערב לא עברו כל תמורות ניטשאניות. והאל לא מת. גם אם הן מתנהגות בצורה קפיטליסטית שמזכירה למערב את עצמו. צפוי אם כן סוג של backlash, והשאלה כיצד יתגלם ביחסי הכוחות. אפשר בכלל לנסח במונחים רציונליים את התנהלות הזירה הזו? ההנחה הסמויה של משחק רציונלי בין יריבים, מוטעית. כדי להבין את היריב שלך עליך לצאת אל לוגיקה חדשה (למעשה לוגיקה ישנה, פרימיטיבית).    מעניין יהיה לראות מה תהיה הזירה בה יתקיים הקונפליקט לבסוף: כל שחקן מבקש להכריע את המאבק על ידי דחיפת יריבו לזירה שלו, בה נוח  יותר לנצח.  אך כשארצות הברית שולחת כוחות למדינות מפגרות במזרח התיכון ובאסיה, האם המדינות הללו הופכות יותר סמי דמוקרטיות, או אולי המדינה הדמוקרטית הופכת דומה יותר לשבטיות הברברית נגדה היא יוצאת?   כנ"ל לגבי אירופה.  כשאירופה מיישבת קולוניות מוסלמיות  בלב הערים הגדולות, האם היא מתרבתת את האוכלוסיה הזו באירופיות, או שאולי האירופאיות משתנה לחברת מהגרים הטרוגנית מדי ?   מי מתמיר את מי? כי בניגוד לארצות הברית, לאירופה אין קיבה (מושג ניטשאני.  דיבר על המונח יכולת עיכול בהקשר של גרמניה והיהודים) לקלוט הגירה ולהטמיע אותה.  כי בספור הזה כבר היינו. השאלה, מה תהיה תוצאת המשחק.

 

 

 

התחלתי ללכת לשיעור יהדות, בערך לפני שלושה חודשים.  עשיתי את זה משני טעמים: כדי להתמודד עם המשבר שקרה  אתו בשלוש השנים האחרונות, וגם כדי להרגיש יותר קרובה למשפחה שלי (החלק הדתי במשפחה). המשפחה שלי מאוד מאוד חשובה לי, אני אוהבת אותם ונהנית להעביר יחד  את החגים. אבל תמיד מרגישה קצת בחוץ מפני שאני לא דתייה והם כן.  כשאני אתם אני צריכה להקפיד על התנהגות אחרת ודיבור אחר.  למשל אני לא יכולה לדבר על ספרים שקראתי או דברים שראיתי בטלוויזיה ובאינטרנט. אני לא יכולה לדבר על המון חלקים מהעולם שלי. מאידך, יש חלקים אחרים שאפשר לדבר עליהם הרבה יותר בחופשיות והבנה.זה לא מפריע לי.

על כל פנים, מאז שהלכתי לשיעורים האלה אני מרגישה כאילו חלקים שונים באישיות שלי איכשהו התפייסו. וזו הרגשה נעימה יחסית.  הרב שמלמד מבריק. אני יודעת שכל אחד אומר את זה על מי שמלמד אותו, אבל המקרה הזה נכון. יש לו ידע רב גם במדע ובטקסטים מה שקרוי חילוניים בפילוסופיה והסטוריה וספרות. גם חוש הומור. נעים להקשיב לו.   אני יודעת מה מצפים לשמוע עכשיו, אבל לא. גם בארבע השנים המופלאות בירושלים וגם מאז התחלתי ללמוד, אני לא בתהליך ולא בכיוון של תהליך כזה.   אין לי אמונה בלב,  ואני לא אדם מאמין. 

אבל אני כן מסוגלת, בניגוד לאתאיסטים כפייתיים, לשלב את אי האמונה שלי, באמונה. כלומר להכיר בכך שאני לא אדם דתי אבל מסוגל לאהוב את המקום הדתי. לא רק לכבד  מעמדה שכלתנית, אלא להרגיש אהבה כלפי המנהגים ומערכת ההסכמות שלה. ולטוב ולרע להוקיר אותם.   לדעת את הדת ממקום שכלתני הוא נסיון ריק לעמוד על טיבו של משהו שמהותו אינה שכלתנית (וזאת על אף שיהדות היא השכלתנית מבין הדתות) . לא יודעת למה ,אבל לא מעניינת כל כך השאלה : האם האל קיים?  זו לא השאלה. לדעתי.   הדת ממלאת את הצורך של האדם בחוויה פסיכוטית/מיסטית. יתכן שקיום הצורך והקונסיסטנטיות שלו , בכל אדם, לאורך כל ההסטוריה, תומך במושג האל כפי שהוא מומחז ביהדות. יתכן שקיומו הוא ראייה מעניינת  על המוח, ועל גבולות החוויה הרציונלית האפשרית בתוכו .  אבל  לא כל רוחניות היא דתית. ברגע שמבינים את זה, זה עוזר להרגע ולא להרגיש אי נוחות במחיצת אנשים מאמינים, רב , אנשים דתיים וכו.  אני חווה חוויות רוחניות שאינן דתיות. הם חווים חוויה רוחנית מז'אנר דתי.   לפעמים יש השקה, לפעמים לא.  אני מוכנה להשתתף בחוויה, להיות בה.  אבל אני לא יכולה לוותר על שלי.

הכרתי מישהי דתייה שאמרה לי שתמיד כשהכל היה שחור, פתאום הופיע זרקור דק , זרקור שאלוהים שלח אליה. הוא דבר אליה וניחם אותה. היא מוסיקאית מוכשרת ודתייה, בחורה מדהימה.  אלי לא הופיע זרקור. הייתי צריכה לחלץ את עצמי.  לפעמים האיר המזל ולפעמים לא. ברגעים הקשים מאוד בשלוש השנים האחרונות, הייתי צריכה לזחול בכוחות עצמי מהמיטה בבוקר כדי לא להחמיץ לימודים או עבודה, למרות שהתמוטטתי כליל מבפנים. הייתי צריכה לגשת למבחנים ולקבל בהם ציונים ראויים שלא יביישו אותי. הייתי צריכה לרצות את הבוסית שלי. הייתי צריכה בעצמי להרים את המסך ולהעלות את ההצגה היומית שמנעה ממני לאבד כליל שפיות ולחצות גבולות מהם אי אפשר היה כבר לשוב. ראיתי אותם ושבתי חזרה, אף אחד לא חכה לעזור.   יקראו לזה חוויה פסיכית, יקראו לזה התגלות, לא משנה.

 

 

אני קוראת עכשיו את "נקמת גמדי הגינה" מסדרת צמרמורת (ספר 28) .  חושבת שזה ספר חשוב ויפה מאוד ועל כך אולי אכתוב בהמשך.  הוא מספר על רכישתם של שני גמדוני גינה , המוצבים בחצר אחורית של בית אמריקאי מצוי, איפשהו במזרח ארה"ב.  מה שקורה הלאה מגולל בין דפי הספר…

 

                         

 

 

לפניו קראתי את "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל. עליו אני אמורה לכתוב, למעשה לחבר מאמר ואפילו לפרסמו בכתב עת – אך אני מפחדת.  אני צריכה לפרסם בכתב העת הספציפי הזה מפני שיש מבקר ספרות כלשהו שקורא שם וזה חשוב.  אני מפחדת ומאוד מתביישת מכל מיני דברים. אני גם בחורה ורוב המבקרים וכותבי המאמרים הם גברים.  אם כי אבא שלי אמור לעזור עם המאמר על הספר של ג'ונתן ליטל, כי מלחמה"ע השנייה זו אחת ההתמחויות שלו. אבא שלי אדם נורא אינטליגנטי, וגם הולך מאוד מהר.  

 

 

                           

 

 

היו שלוש שנים זוועה, אבל אולי עכשיו תהיה שנה יפה. מי יודע.  למרות הכל סיימתי את הלימודים כמו שצריך, האל יודע איך. היו ימים שבקושי יצאתי מהחדר. אני חושבת שזה הדבר שהכי מאפיין אותי, גם בתהומות שאול. אעשה כל מאמץ שאף אחד לא יראה , וזה סך הכל טוב. זה גורם לא לחצות גבולות מסויימים.  אני מפחדת מקטלוג. למרות שבפנים אני כנראה לא שפויה, יש חלקים מאוד חזקים שיתפקדו כנראה בכל מצב. אולי זו העמדת פנים טובה, מי יודע. אני לא רוצה שאי השפיות תגביל בשום צורה וזו סיבה מספיק חזקה כדי לשים לה גבולות.

 בנוסף הבנתי כי עלי לחזור לתחזק את החיצוניות ועל כן רכשתי בגדים  בארצות הברית, וסדרתי את השיער.  למרבה הצער המין הגברי – לאחר ספור הטרול- פחות מעניין אותי . מאידך זה מה שתמיד רציתי, להפסיק לחשוב נון סטופ על היצורים הללו, לפנטז עליהם בתשוקה הולכת וגוברת, ואז להתאכזב.  אנשים נוסטלגיים, החיים מכים בהם שוב ושוב.

 

 היום היה לי ראיון עבודה.  המראיין היה טפוס הזוי, זה תמיד מפתיע שקיימים טפוסים יותר הזויים ממני.  הוא התרשם מהנתונים שלי.  וזה נחמד. הוא גם נראה שלם עם עצמו,ו זה עוד משהו שמפתיע אותי. איך אנשים כל כך מוזרים לא חשים אי נוחות עם מוזרותם, אלא מקבלים אותה. ואז גם החברה מסביב.    אני צריכה לנסות לעבוד על זה, לקבל את עצמי.   

 

אני קוראת את ניטשה הזה. הבנתי גם שהוא in , אין לי ממש מושג למה. אוקי הוא מוכשר ככותב ואפשר להכין סטיקרים מהפילוסופיה שלו. נניח, הוא יכל לפתוח טוויטר ולהצליח גם כיום. ובכל זאת מסוכן מאוד אני חושבת להסיר אמירות בודדות  ולנסות ללמוד מהן.  חייבים להבין את ההקשר קודם, למרות הפתוי הזה ב'העתק הדבק'. התחלתי לקרוא אותו בצורה יסודית אחרי שסיימתי את "נוטות החסד", הרגשתי שאני רוצה לקרוא דיון עמוק יותר במה שקרוי ריקמת העם הגרמני. הגוש האירופי בכללותו, וזה מה שניטשה הכי מעניין בו.  הוא נורא אינטליגנטי וסוחף וזה מסוכן, חייבים לקרוא כל אדם בביקורתיות ואני משתדלת להזכיר את זה לעצמי . ביחוד אם הוא גרמני מטורף, בן מזל מאזניים (!) . אגב עניין נחמד, ג'ונתן ליטל מחבר "נוטות החסד" בן מאזניים וכך גם הדמות הראשית בספרו.  

 

כך או כך

 

הזמן שלי עצר; כמעט שלוש שנים, שנתיים וחצי ליתר דיוק.

 

לאחרונה, התחלתי לצאת עם מישהו. רופא. כסף ומשכיל . המראה שלו לא..אממ..בדיוק הטעם שלי. אבל, זה לא העניין. יצאתי עם כל כך הרבה בחורים בשנתיים וחצי האלה, חלק נראו מעולה ונפלא ולא יכולתי להביא אותי לכלום, עם אף אחד .   הלב היה של הטרול. הסדיסט האיום ונורא הזה.  אני כל כך שונאת אותו. עצם קיומו מסב לי סבל. הנה מותר לומר. הוא חלאה. אני שונאת אותו כל כך. מותר לשנוא,  לא רק לאהוב. זה בעייתי כשהאדם שעורר את האהבה הכי חזקה הוא מי שגרם לך לשנוא בבטחון כזה (מזל תאומים).  אני רוצה לזרוק עליו צלחות חרסינה. אבל הוא כבר לא כאן. כמובן.  איזה אבסורד.

 

אני חוששת להפוך בסוף לאחת הבחורות הנוראיות האלה שיוצאות במקביל עם כמה בחורים.  ככה מתדרדרים רגשית. כשאי אפשר כבר להרגיש כמו שצריך ולתת אמון באדם שיושב לצדך על הספסל.  מה אפשר לעשות.   אוף, אני נראית כל כך עדינה.  ואני נמשכת כמעט רק לבחורים עם סוג מראה מאוד ספציפי ואישיות דואלית , וגוון קול שברירי.  איך יתכן שרק זה מעורר בי אהבה ?   גברים אנדרוגינים ועדינים, הוביטים רזים כאלה. כשופים.  עם עיניים שמובילות לאיזו טרנסצנדנטיה. זה כל כך עצוב, כי הם בד"כ מרושעים. כלפיי לפחות. 

 

כל התחום של אהבה די קשה.  עז ומנוגד וצבוע בצבעי מלחמה. והפחד..הפחד. להיות לבד בלי הסמסים מהבחור התורן שאני סו קולד יוצאת אתו. בלי הבוקר טוב וכו. בלי נסיעות למסעדות הטובות . והשמלות שלי, השיער הבהיר, הקשת והשפתון.  בלי התחושה המרגיעה ש, את לא כל כך נוראית כי הנה הוא רוצה בך. ואז השבירה , כי זה לא זה. ואני לא מצליחה להרגיש.

 

הרופא: את יודעת, נשים מאוד אינטליגנטיות הן גם יותר מיניות

אני: לדעתי, לאו דווקא. אבל הן יותר סוטות