you make me wanna die, il never be good enouge .1 – מסכם יפה את תחושותי אל המין השני.
אתמול אחרי האונ', טיילתי ברמת אביב ופתאום נתקלתי בפסאז' שמוביל לבית שלו. נפגשנו לפני יותר מארבע שנים, זה היה יום גשום במידה קיצונית. הייתי בת..21 או משהו . התרגשתי והעמדתי פנים . אני זוכרת את הבניינים הקטנטנים של רמת אביב הישנה . נזכרתי בשם הרחוב… פטל, הצליל היפה. עברתי כניסה כניסה ולא זכרתי במדויק את שלו, עד שהגעתי לבית. המרפסת המגוחכת ההיא שעמד בה וקבל את פניי, הגשם היה כמעט משוגע בשלב הזה. פחדתי והערצתי אותו (אני תמיד מעריצה). כל מה שקרה אחר כך רק גרע , תלש עוד ועוד עבר. עד לבוקר, כשהוא ישב מולי בתחתונים, מגיש תה, הייתי נטולת אשליות לחלוטין. כל מה שידעתי – לא רציתי לדעת. גברים הם אובייקטים להערצה. מרחוק. לדעת על החולשות, הפגמים המיניים שלהם, זה מכבה . אבל הם מתוודים בפני תמיד, פנים של מישהי שיכולה להכיל הכל. כי כל גבר שאהבתי התברר כפגום באיזושהי צורה. יפה ופגום. כמה שהם חזקים, אני אוהבת לראות אותם בחולשתם. אפסיים, מתפלשים בתהום הרחבה הזו של האין.
2. משהו מפריע לי באייפוד . מוזיקה היא ארוע. היא משהו, נפל דבר. הפרטיות של החוויה המוסיקלית פוגמת בכוח שלה. מוזיקה צריכה להטריד בנוכחותה. להכניס אותה למחשב ולאייפוד , הופך אותה למוצר באופן שאף סניף טאואר רקורדס לא יכל . מוצר. כמו העגבניות שמחירן האמיר, סקיני ג'ינס או נט-בוקים. מוצר, שצורכים בשקט ובשקט גומרים. ולכן גם המניעים המוסיקליים משתנים. אלה של הדורות הקודמים היו, בחלקם, חברתיים. גם אישיים, אלא שהחוויה האישית אז מלכתחילה היתה משורגת בחוויה קולקטיבית. האישי לא היה נגוע כל כך אגוצנטרית . מוסיקה חדלה מלהיות כוח שנושא אתו את רשמי ההסטוריה, ברגע שהומרה למה שהיא כיום: מוצר בידורי נטו. אם הרוק קם כאיזה backlash להרמוניות המתוקות של שנות החמישים ארבעים ששודרו בתוכניות פריים טיים האמריקאי – כיום המצב עגום יותר. כשרון כשלעצמו לא מספיק. יש כשרונות אלא שהם מתגלמים בדמויות כמו ליידי גאגא. דמות שאני מעריכה עמוקות, בין היתר בגלל היכולת שלה לגלם את כל מה שבעייתי בעשייה המוזיקלית של ימינו.
3. למה אני לא כותבת יותר, למה בשלוש שנים חיברתי שלושה ספורים? אני נרקיסיסטית, זה נכון. לפעמים בא לי לשכב בעירום מול הראי הרחב, נוכח היופי, ביחוד באור הזה של הבוקר. מבינה שזה הולך ורוצה לתפוס . אולי העונג הזה לדעת שזה רק שלי ולא של אף גבר. שלי. קמורי הגוף והפה והשיער הבהיר, העיניים המופתעות. זו מן תאווה עצמית כזו שקשה לתפוס, כי צבע העיניים לא קובע את ההצלחה אצל נשים . הצלחה שממהרת להתחלף במלאנכוליה.
כל זה מרחיק אותי מעצמי;
נשים את הרגש בצד. אני לא שוכבת עם אף אחד כי המחשבה עליך לא עוזבת אותי ולא יוצאת מראשי אלא כדי להספג בעצמותי; אתה עומד בין העולם וביני . והמחשבה הזו אליך תבוז לכל נשיקה שאנשק מישהו אחר, כי עצם קיומה היא שעבורי, כבר לעולם לא תהיה לגמרי קיים. ובאשר לשאר – הרי גם השאר קיים, אני כבר מעדיפה פורנוגרפיה, זה מקרב אותי יותר מלהתמסר לגבר זר. מוטב הפחד והריק והעקרות מאשר לבגוד. ואני נמשכת אחרי הדברים הזולים ביותר, הבוטים והפשוטים. לזה אני מאמינה.
כשאני מביטה בעצמי שוכבת על המיטה, עירומה כמעט, מוקירה את היופי הזה עולה על גדותיו. כמה חבל אני חושבת, הכל הולך ונסוג.
והאמת היא שהזמן שלי עצר; והתהום הגדולה של האין שורקת, התהום שחפרת בי. הלוואי ויכולת לרכון, ללטף את לחיי ולומר שהכל יהיה בסדר. הכל יסתדר. כמעט בא לי לבכות למראה הבזבוז האנושי המטורף הזה.
חוויות חשקניות 