התחלתי ללכת לשיעור יהדות, בערך לפני שלושה חודשים.  עשיתי את זה משני טעמים: כדי להתמודד עם המשבר שקרה  אתו בשלוש השנים האחרונות, וגם כדי להרגיש יותר קרובה למשפחה שלי (החלק הדתי במשפחה). המשפחה שלי מאוד מאוד חשובה לי, אני אוהבת אותם ונהנית להעביר יחד  את החגים. אבל תמיד מרגישה קצת בחוץ מפני שאני לא דתייה והם כן.  כשאני אתם אני צריכה להקפיד על התנהגות אחרת ודיבור אחר.  למשל אני לא יכולה לדבר על ספרים שקראתי או דברים שראיתי בטלוויזיה ובאינטרנט. אני לא יכולה לדבר על המון חלקים מהעולם שלי. מאידך, יש חלקים אחרים שאפשר לדבר עליהם הרבה יותר בחופשיות והבנה.זה לא מפריע לי.

על כל פנים, מאז שהלכתי לשיעורים האלה אני מרגישה כאילו חלקים שונים באישיות שלי איכשהו התפייסו. וזו הרגשה נעימה יחסית.  הרב שמלמד מבריק. אני יודעת שכל אחד אומר את זה על מי שמלמד אותו, אבל המקרה הזה נכון. יש לו ידע רב גם במדע ובטקסטים מה שקרוי חילוניים בפילוסופיה והסטוריה וספרות. גם חוש הומור. נעים להקשיב לו.   אני יודעת מה מצפים לשמוע עכשיו, אבל לא. גם בארבע השנים המופלאות בירושלים וגם מאז התחלתי ללמוד, אני לא בתהליך ולא בכיוון של תהליך כזה.   אין לי אמונה בלב,  ואני לא אדם מאמין. 

אבל אני כן מסוגלת, בניגוד לאתאיסטים כפייתיים, לשלב את אי האמונה שלי, באמונה. כלומר להכיר בכך שאני לא אדם דתי אבל מסוגל לאהוב את המקום הדתי. לא רק לכבד  מעמדה שכלתנית, אלא להרגיש אהבה כלפי המנהגים ומערכת ההסכמות שלה. ולטוב ולרע להוקיר אותם.   לדעת את הדת ממקום שכלתני הוא נסיון ריק לעמוד על טיבו של משהו שמהותו אינה שכלתנית (וזאת על אף שיהדות היא השכלתנית מבין הדתות) . לא יודעת למה ,אבל לא מעניינת כל כך השאלה : האם האל קיים?  זו לא השאלה. לדעתי.   הדת ממלאת את הצורך של האדם בחוויה פסיכוטית/מיסטית. יתכן שקיום הצורך והקונסיסטנטיות שלו , בכל אדם, לאורך כל ההסטוריה, תומך במושג האל כפי שהוא מומחז ביהדות. יתכן שקיומו הוא ראייה מעניינת  על המוח, ועל גבולות החוויה הרציונלית האפשרית בתוכו .  אבל  לא כל רוחניות היא דתית. ברגע שמבינים את זה, זה עוזר להרגע ולא להרגיש אי נוחות במחיצת אנשים מאמינים, רב , אנשים דתיים וכו.  אני חווה חוויות רוחניות שאינן דתיות. הם חווים חוויה רוחנית מז'אנר דתי.   לפעמים יש השקה, לפעמים לא.  אני מוכנה להשתתף בחוויה, להיות בה.  אבל אני לא יכולה לוותר על שלי.

הכרתי מישהי דתייה שאמרה לי שתמיד כשהכל היה שחור, פתאום הופיע זרקור דק , זרקור שאלוהים שלח אליה. הוא דבר אליה וניחם אותה. היא מוסיקאית מוכשרת ודתייה, בחורה מדהימה.  אלי לא הופיע זרקור. הייתי צריכה לחלץ את עצמי.  לפעמים האיר המזל ולפעמים לא. ברגעים הקשים מאוד בשלוש השנים האחרונות, הייתי צריכה לזחול בכוחות עצמי מהמיטה בבוקר כדי לא להחמיץ לימודים או עבודה, למרות שהתמוטטתי כליל מבפנים. הייתי צריכה לגשת למבחנים ולקבל בהם ציונים ראויים שלא יביישו אותי. הייתי צריכה לרצות את הבוסית שלי. הייתי צריכה בעצמי להרים את המסך ולהעלות את ההצגה היומית שמנעה ממני לאבד כליל שפיות ולחצות גבולות מהם אי אפשר היה כבר לשוב. ראיתי אותם ושבתי חזרה, אף אחד לא חכה לעזור.   יקראו לזה חוויה פסיכית, יקראו לזה התגלות, לא משנה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s