על יד

  

1. תמיד הייתי על יד אנשים.  איתו, זה היה מדוייק.  כאילו נגעתי ב"מקור", לא עוד "ייצוג".  אני מרגישה שהתקופה שלנו היא תקופה של ייצוגים ל. מעבר לסמבולים .  אייקון של ספר מייצג ספר באיי.פד, אמטיקון סמיילי במקום חיוך.  תמונות של חברים בפייסבוק במקומם הממשי, אנשים מתקוטטים בסביבות מדומות: סביבת משחקי תפקידים או בלוגים,  וכן הלאה. כאילו מתקרבים לחזון "הערפילית התבונית" של הפיזיקאי פ. דייסון (הוזכר בספרו, אינסופי לכל עבר) – ערפיליות אינפורמציה עמוסות  המרחפות בחלל הבינגלקטי ומחליפות מידע באמצעות אור, כל אחת קבועה מאות אלפי ק"מ  מהאחרות.  השאלה היחידה עולה לגבי ה'תבוניות'.

אתו נתנה לי מעין חווית מאה-18. של אותנטיות לא אינטרנטית, לא סמס-ית. חוויה רומנטית מלאה, ורתרית.   איך אוכל לעבור הלאה, אם נכון לי מעכשיו רק על יד?  איך אפשר, כשכל מה שהנפש רוצה זו אהבה מדוייקת?

אבל זה לא התרקם לחיים משותפים, הדבר המדוייק  – אז  מה זה בעצם אהבה מדוייקת?   מושג  האהבה התמסמס.  ולכן אין עוד אותו דחף לפגוש במישהו אחר. מישהו שיכול לספק את הפסגות האינטלקטואליות רגשיות שהאיש הזה נתן לי.  

 אז לי אין ברירה אלא לומר  שהמשפחה זה הערך. לא הרומנטיקה דווקא, אלא מה שמושג דרכה. זה הדבר היחיד שנותר. להתכנס אחורה, לערכים הפרה רומנטיים המסורתיים. אבל קשה להיות  קרוב למשהו שאת מבינה שלעולם לא תגיעי.    הדרך שנותרה היא לוותר על הדחף הרומנטי ("יש ילדים שרוכנים לאהבה.  הם ירכנו כך מחר; הם ירכנו כך לנצח"). שאלת האהבה מעסיקה כיום אנשים בדומה למה שהיתה פעם שאלת האמונה . החפוש אחר האהבה החליף בעולם המערבי חילוני, את החיפוש אחר ההשגחה  אצל המאמין, את הקשר עם בורא עולם.   עד למאה ה 18, הושאר מרווח מיסטי . אייזק ניוטון, מנסח המדע המודרני כפי שאנו מכירים אותו, היה גם מיסטיקן וחוקר תיאולוגיה נודע.  הצורך בחוויה פסיכית  אנושית קיבל אישור רשמי, החברה עגנה את המרווח הזה במוסדותיה. קראו למוסד הזה כנסייה. לא רק שהמוסד הזה קיבל אישור, הוא היווה עורק ראשי, ממנו נזונו יחסים בתוך המשפחה , המבנה הבסיסי ביותר של החומר האנושי. ואז האל מת.

 

2.  אני חושבת שהשפעתו של ניטשה על החברה המודרנית היא הרסנית. ספריו הרעילו את מוחותיהם של גברים רבים מדי, ואת ההשפעה של הרעל הזה אנחנו משלמים עד היום. ואנחנו משלמות.   אני עשויה להשמע מגוחכת , אבל חשתי שלאיש הזה, אין  אחריות  אמיתית לדברים שהוא אומר. ואין שם אהבת אדם. יש לו יכולת אינטלקטולאית של אחת לכמה דורות, אך לא אהבת אדם. כולו משטמה, מלא באגו להתפקע, לכוד באינטלקט, בטיעונים מושלמים.  וגבר צעיר שקורא אותו משתכנע. ואין להתפלא מדוע דורות  אחזו בזה, ואוחזים בו גם כיום. וגם מחר.  הוא מדבר לאגו הגברי, נוגע בכל נקודות האלימות הסמויות של אלו המכנים עצמם "משכילים" ומסיט אותם נגד מוסדותיה הותיקים של החברה המעכבת בעדם לפרוץ קדימה כמו אלים מתגלים.  הוא מדבר למקום הרגיש של הגבר: נקודת העצמה .  במיוחד הגבר המתורבת, המחונך, זה שבגר אוניברסיטה ונאלץ להחזיק על כתפיו את המכאניזם של החברה הזו. הווה אמר, המעמד הבינוני. זה שחייב להדוף מעליו אותן הזיות אלימות ששבות ומציפות את מוחו, אם כאלימות נטו ואם בהתגלמות מינית. הגישה הניטשאנית היא זו שמתווה את דימויו של  הגבר המערבי המודרני. כעובד היי טק או רואה חשבון או עו"ד,  במערכות היחסים שלו עם נשים. וזה לא משנה אם לא קרא את ניטשה.  מידת הפירוק, החלחול, של הפילוסופיה הזו בלתי נתפסת. 

 

3. מה צפוי הלאה? 

הציביליזציות עמן מתעמת המערב לא עברו כל תמורות ניטשאניות. והאל לא מת. גם אם הן מתנהגות בצורה קפיטליסטית שמזכירה למערב את עצמו. צפוי אם כן סוג של backlash, והשאלה כיצד יתגלם ביחסי הכוחות. אפשר בכלל לנסח במונחים רציונליים את התנהלות הזירה הזו? ההנחה הסמויה של משחק רציונלי בין יריבים, מוטעית. כדי להבין את היריב שלך עליך לצאת אל לוגיקה חדשה (למעשה לוגיקה ישנה, פרימיטיבית).    מעניין יהיה לראות מה תהיה הזירה בה יתקיים הקונפליקט לבסוף: כל שחקן מבקש להכריע את המאבק על ידי דחיפת יריבו לזירה שלו, בה נוח  יותר לנצח.  אך כשארצות הברית שולחת כוחות למדינות מפגרות במזרח התיכון ובאסיה, האם המדינות הללו הופכות יותר סמי דמוקרטיות, או אולי המדינה הדמוקרטית הופכת דומה יותר לשבטיות הברברית נגדה היא יוצאת?   כנ"ל לגבי אירופה.  כשאירופה מיישבת קולוניות מוסלמיות  בלב הערים הגדולות, האם היא מתרבתת את האוכלוסיה הזו באירופיות, או שאולי האירופאיות משתנה לחברת מהגרים הטרוגנית מדי ?   מי מתמיר את מי? כי בניגוד לארצות הברית, לאירופה אין קיבה (מושג ניטשאני.  דיבר על המונח יכולת עיכול בהקשר של גרמניה והיהודים) לקלוט הגירה ולהטמיע אותה.  כי בספור הזה כבר היינו. השאלה, מה תהיה תוצאת המשחק.

 

 

5 מחשבות על “על יד

  1. ניטשה הוא חלק מהעניין לא כולו. אני אישית מאשים את הטלוויזיה, ומפחד מאוד מהשפעת האינטרנט על יכולת בני האדם לזכור דברים יותר מעשר שניות, לאור "מהפכת גוגל". אפשר לקשור בין הדברים, ואת צודקת, אני גם לאחרונה הולך ומשתכנע שזה דור דפוק, בן לדור דפוק, אב-עתידי לדור דפוק עוד יותר.

    בנוגע לתוצאה, אני כבר לא שולל שואה שניה. לא בהכרח של יהודים, אולי של מוסלמים, אבל אני לא חושב שמישהו "למד לקח", מלבד אולי הלקח האחד שחשוב ללמוד – בני אדם מסוגלים להכל. דבר בכוחם להרע לא הפתיע אותי כל חיי.

    אהבתי

  2. על אילו אמירות של ניטשה את מבססת את הדברים?
    ספר מסויים?
    הוא נגע בהרבה תחומים ואולי קצת פספסתי את כובד ההשפעה שאת טוענת, על הגברים.
    אשמח להסבר:)

    בכל אופן, מאוד התחברתי לפסקה הראשונה.
    ונהניתי שוב…
    אמשיך להגיע:)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s