רעיון של קשר

 

1. קשה לי עם הרעיון של קשר. בייחוד עם מישהו שמושך אותי ואני רוצה. לחשוב שיעלו החלקים שאינני רוצה לפגוש; חלקים שלי. האחר פחות מפחיד, אולי כי אני מאמינה איפשהו שיותר גרוע ממה שקרה אתו לא יכול להיות.

לא היה לי מזל בקשרים אישיים, אין מה לומר. בעיקר מדובר בחוסר מזל. הרבה סבל נשפך בשש השנים האלו ואין לי ציפיות מופרזות מאהבה. אני רוצה חום, תחושה של בית.איזה גבר את מחפשת? כמו נעל בית ישנה. נעימה כזו בצבע בז'.  לא אכפת לי שיתקשר יותר מהדרוש, שיביע חולשה. העיקר שיהיה נאה ומבריק וטוב לב. אין לי עניין במלחמות מיותרות, אני רגילה להלחם בעצמי כל הזמן. אסור לערבב בין תשוקה לרגש. . אני כבר אישה וזה לא קל ועם זאת עמדתי מאחורי ההחלטה. אני רוצה להיות נאהבת.  נשים מאבדות את עצמן לפעמים, מאבדות את עצמן בקלות בקשר עם גבר ואני לא רוצה שזה יקרה. אני מפחדת לאבד את העצמאות, את קירבת הזכוכית . התשוקה לספרי הסטוריה וכלכלה וסיורים ביערות ירושלים. את התשוקה לדעת שהחליפה קצת את התשוקה הילדותית למגע.

 

2. הבעיה שיש בי חלקים שונים.   אני נמשכת לבחורים מבריקים ושכלתנים אבל פעמים רבות הם אינם עונים על הצרכים הרגשיים , ואני מתביישת לבקש. אנשים שכלתנים ממקמים את המערכת הרגשית כנחותה מהשכל. זו התפיסה שלהם. וברגע שאני הולכת עם איזה מדען/דוקטורנט שנון ושכלתן, אני לא באמת יכולה לתבוע עומק וניואנסים וגווני רגש. הוא לא כל יכול. כלומר הציפיה שגבר יענה על שלושת החלקים היא קלושה. ואני מוצאת את עצמי פעם אחר פעם בדיונים משונים עם בחורים שכלתניים שמושכים אותי אבל אני לא מצליחה לדבר אתם רגשית. ולעומתם, בחורים בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה, לא מושכים אותי מספיק מבחינה מינית, אולי כי הם דווקא יותר קרובים למבנה האישיותי שלי. אתם אין הצגה, אתם אני אמיתית. אני חזקה וחלשה, רגשית וכנה.  אנשים שכלתנים דוחים את ההתפתחות הרגשית שלהם. ולהיפך, אנשים רגשיים נוטים להסתמך על אימפולסיביות ואינסטינקטים. ודיונים שכלתניים לשם הדיון, פחות מעניינים אותם.  ידע לשם ידע לא כל כך מושך אותם. ואילו אותי זה מושך.  אני יכולה לנהל שיחה ארוכה במידה רבה של תשוקה. הבעיה היא שבסופו של דבר, של דיון, התשוקה שלי רגשית. אני מבקשת איזה פורקן, דם ודמעות ועשן. אני רוצה דרמה גדולה, חיבוקים שבורים, דמעות. רגש.   והגברים שאני מסתובבת אתם לא זקוקים לזה. גבר שמבין אותי מבחינה רגשית מביך אותי. מפני שהוא רואה את החלקים שאני מתביישת בקיומם. רואה ומקבל. מאידך, עם הגבר השכלתן, אין באמת שפה משותפת כי השפה שאני רוצה היא משהו שהוא לא רואה כחשוב ולא כטבעו (שפת הרגש). אני יודעת שיש נטייה לחלק את הנטיות האלה לגברים ונשים, אבל מנסיוני, יש לא מעט גברים רגשיים ונשים אנליטיות.  המשיכה המינית והתחושה הביתית המיוחלת לחום ובטחון, אינן מדברות זו עם זו. קשה לצפות מאדם אחד למלא את כל מה שאני מבקשת. מעצמי ומהאחר. אוף

 

3.הבחור החדש אמר: את מבריקה ויפהפייה אבל יש בינינו בעיית תקשורת ואני שתלטנית והוא אינו רוצה להכנס לקשר מסיבות שהן חיצוניות. וכן, שגם אם אעורר בו רגש זו לא אינדיקציה, וכל זאת הוא יודע מ"מרומי גילו".

ואני לא מבינה, אם אני כזו מדהימה אז למה אתה מוותר ?  בקשתי ממנו שיחסוך במחמאות והוא אמר שבאמת חושב כך עלי. ומוכן לנסות אבל שאדע שכך הוא מרגיש. אז אני באודישן?  ותוך כדי כל יום, כל בוקר אני מתעוררת בוכה כי חושבת עליו. זה ככה כבר שלוש שנים פחות או יותר. אהבה עצומה לאדם סאדיסט, או פסיכוטי, גאון.  אני אוהבת אותו ודואגת לו כל כך, הוא כזה עדין. עדין ורשע. הוא תמיד אמר שאני לא מכירה אותו וזה רק השלכות של עצמי עליו. הוא תמיד אמר א ועשה ב. הוא תמיד הקפיד ללכת נגד עצמו בכל ענין.  אבל אותי הוא נתק אחרי שהתיש רגשית, אחרי שעברתי שואה. לראשונה הרגשתי מה זה הגיהנום של האחר. מה זה לחיות בגיהינום רגשי יום אחרי יום. מה זה לאהוב מישהו שיש תהום בתוכו. מהי גאונות. המילה הזו כל כך בומבסטית ואנשים מדברים עליה ומדברים כאילו איזה משהו מיסטי.   אני קודם כל חושבת שבגאונות יש סוג של מום. חייב להיות.  אבל לא את המום אהבתי ולא את הגאונות, כי אף אחד מהם לא מאפשר תקשורת ולא מאפשר היות אהוב.  אהבתי את הבנאלי. זה מה שכל כך מדהים שאצל הבחור הכי מיוחד ומוכשר שהכרתי, השתוקקתי לבנאלי. הג'ינסים שלו, נקודות החן, האוכל שאכל. השעון הישן מפלסטיק. כל אלה הציתו אהבה עצומה. אני חושבת שחוקי השימור שלומדים עליהם בפיסיקה חורגים מגבולותיה. אבל זו כבר חתיכת סברה.