Stanley Kubrick   

 

 

 

A life in pictures – Stanley kubrick:

 

http://stagevu.com/video/vpqkvnbqveuu

 

החיים שמתחת

 

יש איזה גבר אחד, קול מחוספס, חצי כעור, מעשן, מבוגר בעשור וחצי…כבר שבוע אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. כל הלילה צפיתי בסרטים של סטנלי קובריק. קודם "עיניים עצומות לרווחה" ואז "התפוז המכאני". עלו לי המון אסוציאציות, בעיקר בהקשר לפורנוגרפיה כצורת הבידור הנצרכת ביותר, לצד ספורט והימורים.  ואז חשבתי על הגבר הזה, כמה אני רוצה אותו וכמה הוא כרגע לא נגיש. בעיקר כי עשיתי , כי הפעלתי איזו מניפולציה קטנה וחצופה, והתעלמתי מ ה friend request שלו.  ועכשיו אני מתפתלת במיטה וחושבת עליו, חושבת על הדירה שלו ועל איך אני אכנס לשם ומה בדיוק אני אלבש. השמלה, נעלי העקב שאוציא מהמגירה התחתונה, הגרביונים השחורים חצי שקופים, האודם , הבושם המדוייק של שאנל. אני רוצה כל כך, ואני רוצה שזה יהיה מדוייק. שני גברים שפנטזתי עליהם בזמן האחרון התבררו כ-לא.  אולי כי עבר יותר מדי זמן מהרגע שפנטזתי ועד שדברתי או פגשתי אותם. וכשזה קרה כבר ממש לא רציתי שיגעו בי או משהו מעין זה. אני צריכה שהכל יהיה בקצב מסויים ודרך מסויימת. ועיצוב וסטייל נכונים. אני רוצה שליטה מוחלטת, שליטה מוחלטת בחיים ובחיים שמתחת לחיים. אני חושבת ש"עיניים עצומות לרווחה" מביטות בדיוק על זה, על החיים שמתחת לחיים.  ואני לעולם לא אוכל להסתפק עוד בחיים עצמם, בלי הרובד הנוסף. וזה עצוב וזה נורא וזה נפלא. אני חושבת מה יהיה אתו, עם הגבר הזה, אם אני אצליח להשיג אותו. אם אכנס איתו לדירה ואיך היא תראה ואיפה נשתה את היין. ומה הוא יעשה לי…אחח…מה הוא יעשה. אני רוצה לחשוב את זה לקרוא את זה לראות את זה, יותר משאני רוצה לשכב אתו אני רוצה להסתכל על עצמי ככה, עם הנרקיסיזם שלי והכל, להיות כמו הנערות האלה שאני רואה לפעמים ברשת, כמו הנערות שהולכות בקיץ בתל אביב.  לפני כמה זמן ישנתי אצל חברה, והיא הלכה בדירה בגופיה חצי שקופה ומצאתי את עצמי בוהה בה, בצורה שלא בהיתי אף פעם מקודם. משונה עובר עלי.  אני משתוקקת לגבר הזה כאילו יש מאחורי הרגשות האלה משהו מפוקח יותר, ממש יותר.

 

catwalk

 

* פעם , מידי פעם,  אומרים לי או עלי: בחורה שיכולה להשיג כל גבר.  מסתבר שאני בעצם לא יכולה להשיג אף גבר.

 

 

* בכל כמה זמן אני מוצאת את עצמי צופה שוב ב"עיניים עצומות לרווחה", סרטו האחרון של קובריק. משהו ביצירה הזו ממגנט אותי , ומצליח להשכיח את כל מה שקרה סמוך לו. או אפילו אחריו.  אני צריכה לנסות לכתוב על הסרט הזה, להבין יותר טוב את החידה שהבמאי הנודע השתיל בדיוק במרכזו.

 

סנוורים

 

 אני מנהלת יחסי שנאה ואהבה עם מה שקרוי, אמנים.  מרגישה תמיד שהם רואים כל כך within שזה מפחיד. אני חייבת את הסודות שלי. מאידך, הם מבינים אותי ממש חזק. הם מתלהבים וחושבים שאני…דברים נפלאים. הכשלים הקטנים בהתנהגות לא מפריעים להם בכלל. ככל שהם מבריקים/ מוצלחים יותר, כך החיבה שלהם מתחזקת. יש לי איזו גישה טבעית לאנשים כאלה. לא יודעת. אולי איזו ארשת של אריסטוקרטית  שירדה מנכסיה.  שלוש שנים התייסרתי בתופת, בגללו.  אני לא רוצה. אני ..לא יכולה לשכוח אותו זה נכון. את מה שראיתי בתוכו אוכל להמשיל רק לאשת לוט; הזמן שלי עצר. אבל פגשתי הערב מישהו.  הוא..כן. אבל מבוגר בעשור פלוס וגם..זה כמובן לא העניין אבל אני רגישה להחריד. ואני …חוששת. רוצה ולא רוצה. אני לא יודעת.  המראה שלי מטעה. בבחירה, אני נראית כמו נסיכה כזו;  סקסאפיל רגיש אדיש. אבל בעצם, חלשה. זקוקה לרוך וחיבוק ארוך. לאדם משפחתי ומכיל. ולא לדמות שנונה, קלילה עם טריליון חברים, שתמיד מתמגנט בהתחלה בטעות (נו, תאומים) ואני נשבית. זה לא יעבוד. כאלה, מסוגלים לעבור בתהומות ולהמשיך הלאה. ואילו אני נפגעת. אך עד מתי אחיה בקופסא ?  והעמדת הפנים, העמדת הפנים המעייפת בשעה שיש אנשים – כאלה-  שהמסיכה כמעט מיותרת.. מאידך, למצוא את עצמי עם אדם כזה? הדודה שלי, איך אמרה? אנשים עם רגישות עצומה ובעיקר לעצמם. אבל הכימיה עם החברות והחברים הלא אמנים לעולם לא תגיע לשיעור, לעומק , של הכימיה עם אנשים מהעולם הזה. אני מסנוורת.  מעצמי? מהם?

ובינתיים, בעבור יום יומיים , הבחור המדובר התגלה כאינפנטיל למרות גילו.  אני תמיד נמשכת לבחורים תחמנים, כישורי תככים מתקדמים ומלאי חברים עמוס. תמיד נדמה להם שאני מלאת סודות, אינטריגות ואצולה. הם חושבים שאני לא אשים עליהם או שאני מניפולטיבית כמותם. אבל האמת שמבחינת הרגש והעניין שלי – הכל מונח על השולחן. זה גם מעייף כל כך, צריך תמיד להחזיק אותם קצר במשחקים על משחקים שונים. מיני מניפולציות זעירות, תזוזות תכופות במצב העניינים, התעלמויות, התרחקות מהירה וקרבה חפוזה. למי יש כוח, בחיי. לא היה לי כוח לזה בגיל 22 וגם עכשיו לא. במילים אחרות אני צריכה מישהו סטייל נייט ארצ'יבאלד ולא צ'אק באס.

 

 

           *

 

בדיחות מתמטיקאים לקהל הרחב 🙂

 

http://transela.com/2010/12/21/mathematician_jokes/

 

חדישן

 

אני מרגישה שאני חוצה רגשות מבלי להתעכב עליהם.  וכך גם הידיעות שנכנסו בשלוש השנים האחרונות. ידיעות על העולם, על מצבים אנושיים. ואני כבר לא מרגישה רצון להפוך אותם ליצירה. יצירה נשמעת לי כמו קול מושתק . הכל מלא וספוף: הרעש. ויקיליקס. שבעה מיליארד נוירונים במוח מרגיש וחושב אחד. מה כבר הקול הזה משנה? אז לשתוק.  אני מרבה לחשוב על סטטיסטיקה, על הסתברויות. העולם סטטיסטי אז צוחקים. העולם מסתבר מדי, מסתבך, אז מטילים קוביות.  מה שקרה אתו השתיק אותי ככותבת. כאישה. זמן רב חשבתי שהוא יצר אותי, אבל האמת שהוא שם לזה סוף. עובדה, מאז מה שקרה הפסקתי לאט לאט לכתוב (אוקי, אז כתבתי שני ספורים). עם הנתק בא המרחק מעצמי, והפסקתי גם את זה. אני קופאת עכשיו. כדאי להפסיק לחשוב על עצמי כמישהי שעומדת ל.  אני אעביר את החיים בשקט.   עייפתי. מסביב הכל טוב. בחור חדש כלשהו, חברים. אורות גדולים. וכו וכו. פנים וחוץ עולמות שונים. אבל זה תמיד כך. אולי אקנה פוסטר של שרה פיילין, אתלה ליד זה של הארי פוטר.

 

 

       *

 

The happiest people don't have the best of everything, they just make the best of everything they have

 

 

 

                 

 

קאבר יפה של ג'ואן באז ל-simple twist of fate לדילן, מתוך האלבום Blood on the tracks. לשים לב, ב 2:19 לחקוי המגניב של האינטונציה.  ובכלל, זה האלבום האהוב עלי ביותר שלו (השניים הנוספים הם Modern times,  Highway 61 revisited).

 

 

 

 

They sat together in the park
As the evening sky grew dark
She
looked at him and he felt a spark tingle to his bones
It was then he
felt alone and wished that he'd gone straight
And watched out for a
simple twist of fate.

They walked alone by the old canal
A
little confused I remember well
And stopped into a strange hotel with
a neon burning bright
He felt the heat of the night hit him like a
freight train
Moving with a simple twist of fate.

A saxophone
someplace far off played
As she was walking on by the arcade
As
the light bust through a-beat-up shade where he was waking up
She
ped a coin into the cup of a blind man at the gate
And forgot
about a simple twist of fate.

He woke up the room was bare
He didn't see her anywhere
He
told himself he didn't care pushed the window open wide
Felt an
emptiness inside to which he just could not relate
Brought on by a
simple twist of fate.

He hears the ticking of the clocks
And
walks along with a parrot that talks
Hunts her down by the waterfront
docks where the sailers all come in
Maybe she'll pick him out again
how long must he wait
One more time for a simple twist of fate.

People
tell me it's a sin
To know and feel too much within
I still
believe she was my twin but I lost the ring
She was born in spring
but I was born too late
Blame it on a simple twist of fate.

 

חשופה

 

החורף אני מרגישה חשופה.  במראה יש בערך 1.70 גוף, שיער ארוך ועיניים מופנות לריצפה. אני שמה ידיים בכיסים.  הבנתי בלילה באופן סופי
שנכון לשנים הקרובות, לא אמשיך
עם עניין הספרות והכתיבה. כשרון איננו מספיק וגם קשרים אינם מספיקים. צריך איזו חוצפה, איזו תעוזה,
והחיים השאירו אותי חשופה
מדי ופסימית. אין לי כוח. סיימתי
את הלימודים בירושלים
כדי שאוכל להתגאות בעצמי. והשנה אני עושה משהו שחשבתי שיהיה לי יותר כיף.  יש את כל הנתונים כדי שיהיה לי
כיף, אבל לא ממש . תיקון, יש לי כמעט את הנתונים.  למשל, לשבת עם חברים בסושי, ולהרגיש שלא
לגמרי שומעים אותי. הם מעריכים
אבל לא שומעים (בתדרים שאני שומעת). אני לא מי ומה שאני רוצה להיות אתם. אפילו לא עם החברה הכי
טובה, נ. אני לא ככה עם אף
אחד. רק עם עצמי. ולכן אני מעדיפה את עצמי.  אני מסתכלת על בנות שיוצרות ומצליחות,
בקולנוע ובספרות וכל זה. חלקן
מוכשרות פחות, אינטליגנטיות פחות, אפילו לא יפות – אבל הן עושות ואני בעיקר מסתכלת. הלילה החלטתי
שאחליט. וזו החלטה שקבלתי. 
חברה מהעבר, אחת שלא הערכתי כפי שראוי היה ,כנראה,  עושה חיל באמנות. בהתחלה זה הימם אותי
אבל עכשיו אני מקבלת בשתיקה את העובדות. כן, לפעמים אתה
מוכשר לאיזה תחום אבל דברים לא מסתדרים מסיבות אחרות.  זה קורה. זה קורה כי יש הקרבות שצריך להקריב, אנשים מבחוץ לא
רואים אבל אתה יודע. למשל
שלוקח לי לכתוב ספור של
כמה עמודים זמן שאנשים אחרים
כבר כותבים נובלה. שאני איטית, שקשה לי להתמקד. שאני ביקורתית מדי. מלאה בחרדות, חסרת בטחון
במידה
קיצונית.  שכל מילה שמישהו אי פעם אמר
או העיר אני זוכרת.
ואי אפשר בלי לדעת לשכוח. ומעולם לא ידעתי איך לשכוח. כל מילה וכל מעשה וכל תנועה, הכל מונצח. הזכרון שלי עייף וגדוש.  כתיבה, צריכה אנרגיה
ואופטימיות וכוח ליצור וסבלנות. קצת חדוות חיים. קצת ילדיות, קצת שכחה. ריחוק, אהבה.
קצת. ואין לי
את
הטיפה של אהבה כבר. פשוט אין. כל האהבה שהייתה לי נתתי לאנשים אחרים.
לשני אנשים במיוחד.  שגיתי, נתתי יותר מדי. ככה זה, אנשים סנטימנטאליים, החיים מכים בהם ללא רחמים. חשבתי שאם אני אוהב מאוד, אז דברים
יסתדרו. חשבתי שאם יש לי כושר עצום לאהוב, גם לאחרים יש. חשבתי שהאהבה תמלא את כל התהומות ודברים יחליקו ויהיה בסדר. אבל זה לא עובד ככה. ונגמר לי. אני בת 26 והמאגר פחות או יותר
נגמר.  בנושא זה, העתיד נראה קודר.
פעם העתיד הבטיח. כיום הוא
נדמה כמעט אירוני.

 

 

 

אני שונאת בחורים במזל תאומים!! שונאת אותם.  הם כותבים יפה, קלילים מגניבים וחמודים  – ומרסקים את הלב.  אני שונאת דרדסים ושונאת תאומים!!

 

       

 

 

פוטר החדש וחוויות.

שלשום הלכתי לראות הארי פוטר החדש, עם החברה הכי טובה שלי. אנחנו קוראות לעצמנו    b- blair,     ו   s- serena  על שם הכוכבות של gossip girl. כמובן שאני סרינה המהממת והיא בלייר המתוחכמת.

 

 

 

 

אניוואיי, אז הלכנו והיה מדהים. אני ממליצה לכל מי שלא ראה לר-ו-ץ עכשיו ולראות. למרות שזה רק 7.1  והחלק 7.2 יגיע עוד שנה כי המפיקים רצו לעשות בוחטייה . בכל מקרה, היום אני הולכת שוב עם המשפחה שלי, הם די נגררים לזה באשמתי. אבל זה ממש מרגש. אנחנו הולכים עוד כמה שעות!

 

 

דבר נוסף זו המלצה לבלוג אופנה ממש מגניב של ילדה יהודיה בת 17 בשם טאבי גבינזון, היא גם מעריצה של בוב דילן סבבי  אז בכלל.  קוראים לבלוג theStylerookie ,  מהמם ושווה הצצה יסודית.