אני תמיד או פסימית או מעורפלת כאן. וובכן, יש כמה סיבות להיות אופטימית. האמת שהאופטימיות קדמה לסיבות, אבל עכשיו הן השתלטו על המחשבה. אני מתגעגעת אליו ומשתדלת שלא יראו ולמרות הכל אי אפשר להמנע מלהיות בחורה. למשל, לחכות לטלפון כשהוא חוזר מטיול קמפינג עם חברים. למה עוד לא התקשר? אוקי, אולי הלך לישון. אולי…למי אכפת? לי, לי אכפת. אכפת לי ממשהו וזה בסדר. אני הולכת ללמוד איך עושים את זה נכון, פאק יט. הולכת לאפות פשטידות ולהיות אישה. לא הצלחתי להיות אישה עד גיל 26. בדיוק כמו שגבר צריך להאבק על התואר גבר, להיות ראוי לו, גם אני צריכה. כל החלקים הרכים, העגולים הם שיגרמו לעניין להצליח ויש להזכיר זאת שוב ושוב. אפילו הכתיבה שלי עלינו פתאום לירית כזו ורגשית. וכל כך השתדלתי שלא לכתוב כך ספורים. אבל הספורים, חדרי הכתיבה, נשארים מחוץ לתחום. קניתי חוצצים ושמתי אותם והפרדתי דברים. והוא ואני בכרטיסיה הורודה, עם הסמיילים. עם העננים המקוצפים. אני רוצה רכות ורוך וחמידות בקשר הזה. רוצה ללמוד איך להיות עם מישהו גם אם הוא לא רואה אותי באופן מוחלט. גם אם הוא גבר ואני אישה. קשה לי מאוד עם קשרים כי אני חרדה מאובדן. יש לי חרדת אובדן, וזה משהו שרק היום ניתן להודות – ההעדר נוכח. ההעדר נוכח וזה מוביל אותי למצב משונה, לאבדן שכחה. אנשים מדברים על אבדן זכרון, אבל מה עם אבדן שכחה? אבדתי את השכחה, משמע שהכל נוכח. העבר חי וכך גם ההווה. רק העתיד לא מעיק בינתיים.
נחזור לאופטימיות. האופטימיות נובעת מהכלים שרכשתי. אני מסוגלת לדבר עם מישהו מקרוב כך שלא ירגיש כמו זיוף. או, שלמדתי לזייף קירבה. אחת מן השתיים, טרם החלטתי. איך יודעים? לא יודעים. להתאהב אני לא מתכננת. כשקראתי את "נוטות החסד", הגבור אמר באחד העמודים, שהאנושות הגיעה במלחמה הזו (מלחמה"ע השניה) למקום כה קיצוני שגרם לאנשים, לאומות, להתגעגע למלחמות שהכירו לפני כן. זו אנלוגיה מזעזעת, אבל מה שקרה אתו היה כל כך קצוני, גרוטסקה על אהבה, שאין לי ספק שלא יחזור. והגרוטסקה ההיא על אהבה ששבתה אותי במשך שלוש שנים, כל כך שאולי כל החיים אהפוך בניסיון להבין. מה שם נחווה אצלי כל כך מתוק וכל כך אפל? אני מרגישה שפתחתי פה והוצאתי לשון ועל הלשון שמו מפתח. וזהו.
חוויות חשקניות 