כל הנשים שאני

 

הכרתי מישהו.  הוא עונה על מה שחפשתי. הוא עושה דוקטורט ואינטלקטואל, וירטואוז מחשבה ומילים.  הוא נהדר.  אבל אני מוצאת את עצמי מתגעגעת מאוד אליו.  ואני יודעת כיום למה. הוא היה הגבר השני בחיי שאפשר לי להיות בת וקצת בן. כלומר אנדרוגינית. להיות בכמה מישורים, להתממש בלי לוותר על עצמי. שני הגברים שאהבתי בחיי, הוקירו נשים באופן עמוק.  את דרך המחשבה שלהן, את האינטלקט, המקוריות. שניהם גם כתבו ברגישות וכשרון. היו מבריקים להחריד ומאוד ומיוחדים. אבל מעל לכל, מאוד מאוד עדינים. מוסיקליים. אני חושבת ששתי התכונות שהכי חשובות לי בבחור הן אינטליגנציה ועדינות. איזו פגיעות כזו, שכנראה מתחברת לאופק נשי.  אני לגמרי בקטע של גברים, אבל גברים שיודעים להעריץ את מי שלצדם, לשים את עצמם טיפ טיפה בצד , לרגע. כדי שהיא תצליח לומר.  שלא רואים באישה משהו רך ותומך ונעים ובלתי מובן אלא משהו מקביל להם באופן מוחלט.   והתכונה הזו, היא לא בחירה. לא משהו שאפשר לסגל,  משהו או שיש  או שאין.  וכל עוד אין את זה, אני ארגיש מדוכאת. אני ארגיש כאילו אני מקופלת ולא מצליחה להזדקף מלוא קומתי. מתוך פחד הבדידות שלי.  הפחד להיות לבד הוא עצום, סבל;  אי אפשר להתקדם בלי האחר.  אבל מה אם האחר לא יכול להתמודד עם כל הנשים שאת, עם כל האנשים שאת?

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s