שוב ( במחווה ל-א. גוש)

 

שוב שבר קשר, שוב מבריקה יפהפייה, שוב זה לא מתאים, שוב גבר לא ברור חוזר בשאלה עונה בתשובה שואל בגהרה, שוב דמעות בחדר ואגרופים קפוצים. שוב ריק, שוב הכלום כלום הזה כל הזמן מסביב, ואני ריקה והכל ריק והפחד והפחד והפחד

 

שברי קשרים

 

עם השנים התביעה שלי מבני המין הגברי מצטמצמת.  מה שאני צריכה זה גבר רך, שיחבק אותי כל הזמן.  וכשצריך, יתרחק לעולם משלו. הצורך הוא בעיקר רגשי ופחות אינטלקטואלי. אני חושבת שזו הבנה שמגיעה אלי אחרי שברי קשרים עם בחורים מבריקים, אינטלקטואלים ולא מספיק מחוברים לרגש. בנלי כן.  אז אמרתי לעצמי, על מה את חושבת כשאת נזכרת במישהו? על הרעיונות שלו? לא , על המגע. החיבוק החם והרוך ותחושת החסות. התחושה שאני לא לבד והוא שם לתפוס. וגם אם אני סתם צריכה שיגרמו לי לחייך. ההצטמצמות הזו מגיעה לצד הקמילה של האגו.  לא עברתי דרך הבודהיזם בשביל זה, אבל אני מרגישה יותר חיבור ליהדות.  זו דרך אחרת אבל הן מצטלבות.

המשיכה לגברים מקסימים, נרקיסיסטיים, מבריקים ונטולי מאמץ , רדיקאליים אך מוקפים אנשים, מהירי מחשבה והליכה – עדיין שם. וכך גם ההבנה שהם מאמללים אותי. ואני מסוגלת למקד את תשומת לבם, לגרום להם להדלק לזמן מה. להעמיד הצגה. אבל עד מהרה היוצרות יתהפכו כי הם לעולם לא יוכלו לעמוד בהתמסרות הרגשית שבקשתי (באופן סמוי).  הדאגה היחידה שלהם היא עצמם. התנועה היא תמיד כלפי פנים: אני קודם ואז הזולת בא. או שלא יבוא. catch me if you can .

אז מדוע אני נמשכת אליהם כל כך? אולי כי הם שונים ממני, אבל גם דומים. אולי הם מייצגים אידיאל אנושי שהיתי רוצה להדמות לו. אולי כי בסופו של דבר בזה להתפלשות שלי ברגשותיי, התפלשות שנתפסת כאישור לנחיתות מתוקף היותי אישה.  אני תופסת את העולם הרגשי כנחות לעולם השכלי. וזו מחשבה מדכאת.  חלק ממני נמשך לעולמות המדהימים שהם פורשים בפני, האנשים האלה. חלק אחר כבר לא שם, ומבין שלא עם אדם כזה אזכה לבנות בית ומשפחה. ועלי לחפש במקום אחר.  וגם הכמיהה לאט לאט פונה למישור העצמי, המישור של הרגש. והתביעה מבני המין הגברי מצטמצמת להבנה צנועה,  הגעתי הביתה.

 

הליכה נגד עצמך

מה הייתי רוצה? מה באמת הייתי רוצה? 

להיות עם הגבר שאני אוהבת. שמבין אותי ואוהב ומכיל ולא שופט. עם איי קיו מרקיע שחקים ונקודה משפחתית וברק והומור וחוש חברתי  והכלה ובית בית בית.   ובכל חודש, כך היתי רוצה, כל חודש יתווסף מישהו אחר. ליום או יום מתמשך. כדי שלא אמות. הבנתי את זה רק עכשיו, לא לנוע פירושו למות. ואי אפשר לנוע בלי האחר. ואני חייבת לנוע בכמה מישורים, מישורים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.  נעים מאוד, הפרוורטיות שלי, הבהמיות, החספוס שאפשר למצוא אצל טפוסים נאלחים ביותר. ומאידך, העידון האציליות נסיכת החרסינה. ותל אביב שם אני מישהי של תל אביב, וירושלים שם אני אדם אחר לגמרי.  ובשיעוי התורה אני שותה בצמאון את החוכמה ביהדות ומרגישה שהלב נפתח עד שתיכף ירדו דמעות. ואילו במיטה בפלורנטין עם גבר בן 39 אני פורנוגרפית ומדוייקת ואני מביטה בו ישן וחושבת שהעור שלו כל כך יפה, אפשר היה לפשוט אותו ואז…  וכולם יחד יחד צריכים להסתדר איכשהו זה עם זה. וכולם אמיתיים, כך הבנתי פתאום. והוא אמר, את חייבת להשלים עם מי שאת. הגיע הזמן. כן, אבל מונוגמיה משעממת אותי. ולא מדובר בסקס, כי זה רק מימוש של רעיון אחר, של פחד אחר: האין.  אני זקוקה עד כדי עלפון לציר ראשי של אהבה חמה ונפלאה ואינטימית . אבל חייבת גם נתיבי שוליים, חייבת לחבק אלי אנשים אחרים.   לקחתי על עצמי את עול הנזירות בהצלחה ויכולתי, יכולה, לחיות אותה תקופות ארוכות. שליטה עצמית יש.  זו הצלילה לעולם של מישהו אחר, האובססיה לדעת באמת את האחר. הרפתקאה, התאווה המדהימה הזו, הרגעים לפני שמישהו חדש מופיע ואני אלגנטית יפה ומסתובבת עצבנית בשמלה, השיער הבהיר מתוח ואני כמו מיתר שתיכף יפקע. להכניס את עצמי לקשר רגיל עם מישהו יהיה להתאכזר אל עצמי. זו צרימה. והגיע הזמן להשלים עם המציאות. המציאות היא שאני אישה לא מונוגמית. וקשה לי להיות נאמנה בתוך קשר. אני מעדיפה להשאר נאמנה אל עצמי. זה מסתכם לשתי אופציות: אני אדם נורא ובדיוק  ברגעים אלה עומלת על הצדקה מנומקת, שכלתנית, של המום מתוך רצון לא להתעמת אתו.  אופציה שניה, שהמערכת הזוגית שטובה להרבה מאוד אנשים ומשגשגת אותם, איננה טובה, איננה מן האפשר, עבור מבנה האישיות הזה. איפה האמת? ימים יגידו. אולי.  הדבר הכי קשה  והכי טבעי הוא ללכת נגד עצמך.

 

כתיבה טובה היא כתיבה שמאמינים לה

 

י,

למדת אותי להפוך לאדם מעניין. רגיש.  ועכשיו, שעה שכל מיני דברים הגיעו למקומם הנכון,  לא נדבר כי מאסת בי.  למרות זאת כתיבה היא עדיין הדרך היחידה בה אני יכולה לא לשקר לעצמי.  ולומר כמה שיותר אמת.

האמת שאני חוויתי אובדן.  ואני מבקשת שתבין מה האובדן.  אדם שאולי יותר מכל אחד, נגע בכל אספקט בנשמה שלי, שלב את העולמות השונים  וגרם לי להבין אותם טוב יותר – מאס בי.  אני מבינה כיום שלא הכול נועד להיות מובן. אני אפילו לא רוצה לכתוב לך,  רק רציתי שתאהב אותי מעט. עכשיו זה קורה, הצורך הזה שתאמין. כתיבה טובה זו כתיבה שמאמינים לה. 

– אתה רוצה לדעת מה עשית ? 

– אני יודע.

– מה זאת אומרת?

– אני רגיל לדברים האלה.  ואני באמת חייב ללכת

 

י, אתה גבר שקשה לשאת את משקלו. המחווה הכי רגשית שעשית עבורי, היה נייר טואלט שהגשת לי כשהתעטשתי בקפה  –  באמת הערכתי את המחווה . אתה חי בעתיד, אני חיה בעבר.  ומעל לכל יש פצע.  בתחילה חשבתי שהוא שלי אבל זה לא מדוייק.   מה שאני מנסה לומר זה שלא שכחתי אותך.  אני גם קצת שונאת אותך, למרבה הצער לא מספיק.  לעזאזל הכל, אתה יצור חמוד. בבקרים אני מתעוררת עם דם בעיניים, דם ודמעות.  אני מתגעגעת אליך כל כך, החיים ממשיכים ואני יותר ויותר אני מבינה שהגעגוע יישאר. אולי זה עונש על זה שלא התייחסתי יפה לאנשים מסויימים. חשבתי את עצמי בגלל היופי, בגלל כל מיני פרטים, לכן מגיע לי לסבול. אולי טוב לסבול. ובכלל אכזריות זה עניין אינטימי כל כך בין אנשים.   

סכרים

 

איך כותבים אֶבֵל , בלי רגשות?  
כאבי לילה , מתיירים בין הנשימות .  
יש אבל שמכסה על הרגש.   כמו השלג  בירושלים, שירד על המדשאות, בלובן חשאי ואחיד.  

שיר יפה מתנגן, זוג צעיר יושב בגיטרות .  

 

איך הרוח מקמטת עצמה כך שתגיע לכל הסדקים ?    הרוח בחוץ, ירחים טובלים  , עצים מתכווצים בקור . אמריקנית צעירה שרה
ברקע. גיטרות שמחות.

 

הדמעות יורדות כמו עונות.  הפנים
כמעט זהים. 

 

 

כשהכאב גדול על הצער והצער גדול על הדמעה, אז אתה יודע שהגעת . אתה יודע שהלב
שלך קבור אלף מייל מתחת לאדמה. מת. ולא יתעורר, לא לקול שמחה ולא לקול עצבות.

 

המחשבות והמילים שלך  חזקות. הן
פשוט לא מגיעות לכאן.   האם יכול הרעש
לברוא דממה? 

 

 

 

 

 ירושלים , 2007

 

לא רוצה להיות אישה

 

 

אני חושבת שהבחירה ב-א מיניות נמצאת כאן כי קלטתי שעוד כמה שנים אפסיק להיות צעירה ואהפוך לאישה. כלומר בן אדם שפחות סולחים לו. המחשבה הזו , שאפסיק להיות צעירה, כל כך איומה ובלתי נתנת לערעור שעדיף להתנזר מכל העניין.  וזה לא חסר לי כל כך. אבל לאבד את זה, להרגיש את זה אוזל ממני ואת המבטים נודדים לאחרות, אני לא מסוגלת להכיל. אני מעדיפה לצאת מהמשחק הארור. וזה לא משנה איך אראה הכל ייבחן בהשוואה לשיא של תחילת שנות העשרים. וזה לא משנה שאלו היו שנים איומות ונוראיות, הגוף היה בתהילתו. ולחשוב שאני אאכזב מישהו שרוצה לרכב על איזה גל תשוקה ומקווה שאני בת 20 אבל אני לא בת 20 כבר בכלל, זה מכבה  לחלוטין. אני מתחילה להיות עצובה.  לא רוצה להיות אישה.

 

העולם הריק

 

 

העולם הריק נגע בה יותר מהמלא. כי העולם היה מלא באנשים ועצים וכבישים וזריחות.  ואילו העולם הריק שכב על ידו והמתין. היא  רצתה את העולם הריק יותר משרצתה כל דבר אחר.  היא חשבה עליו – כמה מוזר לחשוב על משהו בלא מחשבה – עולם אשר בו החשד הוא האישור היחיד לקיומך.  

 

   *

 

 

 

רצף ספוראדי של דמויים

 

השתברות האור,

הים גלי כמו רגשות ,

התכלת מרוחה בשמיים

אדוות הזיכרונות שלנו

עיני כשני כוכבי לכת

שפתיי כשער לאושר

ציפורניים שהן סכין

גוף כנוע

גיל כנוע

אוויר נדחס כמו נקודה

 

 

 

"ראשית היי אדם ואמן  ואחר כך אשה".     

 

    אביבה אורי