אני מרגישה קווים של עצבות. בשני, בני המשפחה באו ואכלנו טירמיסו ושתינו ליקר בצבע כחול, לכבוד יום ההולדת. דודה שלי נתנה במתנה סכום כסף יפה, ובני דודים של אמא שלי באו ונתנו לי שוברים לקנות בגדים בקסטרו. ועדיין כל זה רק מעציב אותי. אני מרגישה עצב פנימי עמוק כזה. לא בגלל שמשהו בחיים צריך להיות אחרת, אלא מעצם הווייתי. מן תחושה עמוקה כזו של עצבות. אני חושבת שזה בגלל שאני באה ממשפחה מאוד קטנה ותמיד חלמתי על משפחה גדולה. קנו לי לפני חודש נט בוק חדש ממש יפה, שאני אוהבת, בצבע בורדו של Asus ואני אוהבת גאדג'טים וגם הלפ טופ הקודם כבר נהיה די ישן. אני מסתכלת במראה ומרוצה ממה שאני רואה, ועדיין מרגישה עצובה. אני חושבת שאני דוגמא לבחורה שיש לה אינטיליגנציה ומראה אבל זה לא ערובה לאושר ולא לאהבה. הבנתי בשנה האחרונה שלא מתאים לי להתעסק בספרות בצורה מקצועית לאורך זמן. מגיל 24 בחנתי את הנושא הזה של כתיבה ברצינות והיה לי מספיק זמן להתעמק ואני רואה שכאורח חיים, אני מתכוונת כקריירה, זה לא מתאים לי. זה לא מתאים לאישיות שלי מפני שאמן אמיתי הוא קודם כל אמן ואילו אני רוצה קודם כל לחיות את החיים ולהנות מהם. אני חושבת שהדבר הכי חשוב בעולם זה משפחה. אני נורא נורא רוצה כבר שתהיה לי משפחה משלי. ולסדר את הבית בצורה שאני אוהבת, אני כל כך אוהבת אסתטיקה ווילונות עדינים כאלה, וכלי מטבח מבריקים. כמובן שכל אלה רק סממנים אבל זה בסדר מותר קודם לאהוב את הסממנים. סממנים למה? לקירבה, להתקדם יחד עם האחר. פגשתי בחור שהוא מאוד הטעם שלי במראה, שזה אומר ג'ינג'י עדין עם קול רך ועיניים נוצצות ויידיים כמעט שקופות – זה מקסים אותי וחמוד בעיני, אבל צריך עוד לראות אם הוא באמת מעוניין. הוא יחסית צעיר בגיל שזה טוב, בכלל החלטתי לצאת רק עם בחורים עד גיל 30. כי פשוט זה יותר מתאים מבחינה אישיותית, משהו קורה לגברים אחרי גיל 30, הם אמנם מושכים ומעניינים אבל ממש קשה להתקרב אליהם, אין לי מושג למה. לפחות אני לא מצליחה, אז החלטתי להתמקד באוכלוסיה שיותר נוח לי איתה, ילידי שנות השמונים.
חוויות חשקניות 