נפגשות חמש בנות לחגוג יומולדת לחברה שלנו, ק.  למה תמיד הבחינה הזו? מי הכי כוסית (אני).  מי עם הפסיכומטרי הכי גבוה?  (ט'.  ואחריה אני).  כולן מבריקות מדהימות פילפליות מחוננות תוכניות מצטיינים…למה אי אפשר קצת common people?    אני צריכה חברים מסוג חדש לגמרי.

אחר כך מסתבר שיצא סוג חדש לגמרי של…אממ..איך נקרא לזה…מוצר הגיינה לנשים?  עשר דקות על הנושא.  ואז על מה עוד אמור להכנס 'לשם'.  כולן פעילות מינית.  מדהים. זה אפילו לא מעניין אותי. אני יודעת שכשמדברים על הנושא כל החיישנים אמורים להדלק. אבל אצלי זה ,אפעס, לא קורה כבר.  יכול להיות שזנקתי היישר לגיל הבלות?  יש מצב?   באמצע+ שנות העשרים.   זה פשוט ש, הבנתי את אומת הגברים. זה לא מרגש.  עברתי את הגבול ולא שמתי לב.  זהו אין חזרה לאחור.    זה מתחיל להדאיג אותי, חוסר העניין.  מצד שני תמיד רציתי להיות בדיוק ככה.  טוב נו.   מדברות על בחורים (איך אפשר לא?)  וכסילותם הרגשית.  כולן יוצאות לפעמים מג'יי דייט, חוץ מזו שגרה עם בן זוג.  אני מסרבת לסוג ההתקשרות הזה. ל' נפרדה בדיוק מחבר שלה, כי הוא צעיר ולא רוצה עוד להתחתן.  י', כל התחום לא הולך לה. מתפקשש לפני שמתחיל. והחברה ק, נערת היומולדת?  חיים.    מעניין מי שכבה עם הכי הרבה גברים. נראה לי י' מקום ראשון, אחר כך אני.  אה כן, ושתיים מהן תהו בעדינות אם אני בתולה.  אני מתה על הקטעים האלה.  ומה עם מזלות?  טוב נמשיך.  עוגה, עניינים.  סלט, פסטה.  טעים טעים. רק בשביל זה שווים כל הארועים הקטנים האלה.  נראה שלאנשים יש קטע עם רכילות שלא ממש מעסיק אותי. וזאת למה?  כי, אנשים, פשוט, נוטים לחשוף מולי את הסודות הכי כמוסים שלהם, להעמיס את העבר שלהם.  כך שלרוב אני מצויה בסוד העניין מרצון או שלא מרצון.  יש מעט מאוד רכילות משובחת. כלומר, אינפורמציה שהיא גם פיקנטית וגם סמויה.  מעט מאוד.   האם יתכן שהתמכרתי למוזיקה מזרחית? 

מדברים על עוד אחת שלא הוזמנה, נקרא לה לולה. רוסייה שופעת, שרוכשת כמויות עצומות של חוטיני. מסתבר שלולה נסעה לרוסיה להתחתן, הפלא ופלא, התגרשה אחרי שנה ועכשיו היא שוב פנויה. מדהים . אבל דמות, כולנו חיכינו שתבוא ובסוף לא קרה.  מדברים על common people,  יש גם אחת ס', שייבאה צעיר מארץ עולם שלישית, עם המסמכים והכל,  ועכשיו יש לה תינוקת קטנה. הם נשואים והוא, נכון לעכשיו, מחלק עתונים ומכין פיצה.   אבל מדובר בחתיך דוגמן שפשוט אין דברים כאלה.  טוב, זה ברור שהעתיד שייך למין הנשי.  ולסינים.  (רכשתי לאחרונה שיחון מנדריני-עברי)

 

הזוכה בתוכנית, אייל גולן קורא לך – מורן מזור.  ואיזה קול מעולה.  כאן היא מבצעת את השיר שזהר ארגוב בצע. איזה עוצמות וסלסולים,  אותי היא הפעימה. כמובן, כמה רמות ביחס לשאר.

 

  

 

 

נורא מעניין לבחון את האינטרפטציה שלה ביחס לארגוב.  היא טכנית מושלמת, אבל אצלו התחושה של העומק היא שמזניקה אותו למעלה.  דווקא השבירות הקטנות, מעלים את הבצוע של זהר לדרגה של אמנות.   הכאב האבק התקווה, הכל מגולגל ונותן  אגרוף לבטן מרוב הלם.  ואתה נסחף אתו טוטאל.

 

  

 

 

אצל מורן, זמרת בתחילת דרכה, הבצוע למעלה מבשר על מה שעוד יבוא.  אייל גולן מפיק לה עכשיו דיסק, מקווה שיכוונו אותה למה שהכי נכון ולא יתפזרו מדי (כמו שקרה לזמרות אחרות…יוצאות כוכב נולד בעיקר).

 

פולחן האלה המתגלה

הדבר האחרון שאני צריכה זה עוד מישהו שיסגוד לי. הו, פולחן האלה המתגלה – זו אני.   כי פחות מזו מבקשת אהבה זו כמיהה להערצה. נצחון. התבטלות.  אני אוהבת גברים גוועים. אני אוהבת…אני נהנית לראות גבר בחולשתו .  גבר עם חצי זקפה , זקן קלוש. פחות ופחות. מין הוא כוח, זין הוא כוח. ואני רוצה לנתץ.   מעולם לא פגשתי גבר עם יצר חזק משלי. כלומר, וודאי שיש כאלה, אבל לא אכנס אתם לסססססססססס….. מישהו עם תשוקה מינית חזקה יותר, יצר חזק, אומר שהוא יותר קיים.  ואני פחות . זה לא מקובל. 

איך אנשים מגיעים לסטות? זה מתחיל מחשבתית.  הרעיונות סוטים, אולי בכוח הכבידה, ממסלולם הנכון. הם מגיעים למחוזות רחוקים מדי, ולא נותר להם כוח לשוב. הם נשארים רחוק בסטייתם, מקולסים על ידי הכול.  ולכן מתחבאים.  אבל הכי מעניין בין הסוטים, הכי מעניין והכי נעים. 

אם כן, פולחן האלה המתגלה החל בשלהי ימי הביניים. קבוצות נזירים אכולות יאוש ואינטריגות, פרשו מהכנסייה הפרוסלבית באיזור רוסיה המזרחית.  

 

 

אהבות

 

אהבתי בחיי שניים וחצי בחורים. 

הראשון היה המיתולוגי שלי. הוא מייצג את החיים. סוג של גאון, אבל רק היום אני מבינה שלא בגלל זה הוא  האהבה הראשונה שלי (ואני שלו).  זה בגלל אינטליגנציה הרגשית המדהימה, בגלל שהוא ישב מולי לפני כמה ימים וספר (אחרי הזה זמן שלא היינו בקשר) שהדבר הכי חשוב לו בחיים זה לעשות טוב לאנשים. שהוא חושב שהוא בעיקר חלק מרקמה אנושית שלמה . לא רק יחיד. ובכלל שהוא לא מגיע מהתפיסה הרומנטית (בריטית או גרמנית).  הוא ההוכחה שלי שיש אהבה בעולם, סימטרית לגמרי, שלמה, כאן ועכשיו. כלומר הייתה. יש דבר כזה, אפילו לאורך כמה שנים.  בסוף דברים הפסיקו לעבוד.

השני היה החצי.  החצי הוא בחור נכלולי,  וחושני מאוד. הייתי מכורה לו מבחינה פיזית.  הוא היה מכוער למדי, קצת מזכיר צפרדע.  החצי הוא מפני שהתאהבתי בו אבל בטווח הארוך, ההשפעה שלו עלי כאדם לא הייתה כל כך משמעותית. הוא השפיע בעיקר על המיניות שלי, והנשיות.  בחור אינטלקטואלי, חכם מאוד, מעניין, עם ריח מאוד מאוד טוב.

השלישי הוא האחרון. זו גם הפעם האחרונה שאחווה התאהבות במובנה הקלאסי.  שהעביר אותי על יד ורתר הצעיר, על יד כל הרומנטיקה הבריטית הגרמנית. סוג של גאון. מטורף ודי  א-מיני.  כל הפנטזיות שלי מולבשות על אדם אחד.  Im not there. לא חושבת שסבל אותי במיוחד. הרגש שלו  נע בין התפעמות לסלידה.  לבסוף זה זלג להמתה (הוא מאמין במוות).  אחד שחי לו איפשהו במאה ה-18 אבל מאמין שהוא מהעתיד.  עב"ם, אבל אנושי. אנושי מדי.  זה לימד אותי שיש דבר כזה לאהוב יותר מדי ויש אנשים שאסור להתאהב בהם.

 

( למה בכלל התחלתי עם השיט של האסטרולוגיה? זה המבנה היחיד שהצליח להבהיר את חיי האהבה המשונים שלי. המיתולוגי מזל סרטן.  החצי מזל שור. והאחרון תאומים )

 

אז מה אנחנו למדים מכל זה?  אפשר ללמוד משהו מהאנשים שאהבנו? אני אוהבת לחזור אליהם, כמו חגים. להזכר ולחייך ולבכות ואז לקום ולהמשיך.  כי אהבה זה חשוב, זה לעכב את המוות, ומצד שני זה גם להתכונן אליו.   האנשים שאהבתי הם  הזהות שלי.  וחשוב לשמור על זהות, זה תמיד היה דבר חמקמק כל כך.

 

 

נכון כזה כולם מחכים להתאהב? פעם בלילה הייתי חולמת על להתאהב ומתמלאת רוך. אז אני לא. איזה מוזר, באמת, אבל לא.   היום כבר לא.  אולי יצא משהו חיובי מהשלוש שנים הקשות האלה?  כאילו כבר מלאתי את סאת הרגש לכל החיים ועכשיו אני יכולה סוף סוף. אני חושבת שהתפוצצתי מרגש וזה השאיר אותי ריקה.  וזה לא דבר כל כך נורא. כלומר ריקה לגמרי זה איום, אבל עכשיו, כששקמתי קשרים עם אנשים ואני בקשר ידידותי עם א' , המיתולוגי שלי, כלומר יש סביבי אנשים ואני יודעת שהם שם פחות או יותר, אז אולי בסדר לחיות בפחות רגש. אולי קבלתי את מה שחלמתי?

אולי פשוט נמאס לי לסבול. כלומר סבלתי בצורה יסודית ועמוקה ונמאס להתפלש בכל זה. 

 

אהבות

 

הסרט האהוב עלי:  שתיקת הכבשים (1991,  ג'ונתן דמי על פי ספרו של תומאס האריס)

 

הספר האהוב עלי: אגדות האחים גרים (אסופת אגדות עם גרמניות)

 

דיסק אהוב:  blood on the tracks,  (בוב דילן 1975)

 

קוסם אהוב: הארי פוטר 🙂

 

פרידות

אני חושבת שזו הייתה סופרת ישראלית שאמרה, בכתיבה יש תחושה שאתה הכי קרוב לכל והכי רחוק מהכל.  אז נדמה לי שככה אני עם החיים. כאילו באתי אליהם,  על מנת להפרד.  אפילו שתוחלת חיי עשויה להיות גבוהה, אני נפרדת.  נדמה לי שאובדן זו מילת המפתח מגיל 17 בערך .  אובדן לא חייב להיות דבר רע,  זה יכול להיות ברכה אמיתית. אבל זה זורה עצבות רכה על כל דבר שאני עושה.  אני מסתכלת על אנשים שנטועים עמוק בחיים ומחייכת, כי זה נדמה כמו משהו שכבר עשיתי פעם, אולי בגלגול אחר. להיות נטועה חזק חזק בתוך החיים כמו קוץ.  המין זה הדבר היחיד שכורך אותי באמת , אבל זו גם החולשה.  מקור האושר המוחלט (חוץ מסושי), אבל האושר הזה , אני לא מספיקה אפילו ללחוץ אותו והוא לא שם.  זאת יומרה עצומה לומר, אני לא מפחדת מהמוות? ואני לא. הייתי שמחה לחיות עד גיל 70, זו תוחלת אלגנטית ביותר, עם ילדים ונכדים וכל זה. אם כך יש עוד זמן, השאלה איך למלא אותו? ולמה בעצם, אנשים שלא מפחדים מהמוות, סביבתם מתחילה לפחד מהם? לאחרונה גיליתי שאת הכל אפשר לפרוט למונחים של עוצמה.  זה משהו שידעתי אבל לא הבנתי. עכשיו אני מבינה.  מאבק, מאבק באת ואל אבק תשוב. 

היהדות מסתמנת בינתיים כמשהו יפה וענוג, ואין לי בעיה איתה בכלל, רק עם הליבה, היסוד כלומר, אני לא מאמינה ולא אאמין. אבל אני נהנית מהפירות של אלה שמאמינים. אף פעם לא אהיה דתיה מוצלחת אבל לא משנה לי שאומרים איך לחיות ומה לעשות אז במובן זה אהיה די טובה. להיות סתגלן בצורה מוחלטת, כמו שאני, זה די נורא.  כי זה אומר שאם אתה מקבל את הכל אז במובן אחר, מקביל, אתה לא מקבל שום דבר. אתה ריק. כלומר אני ריקה ביחס לאחרים. וכל האינפורמציה או הרגשות עוברים על פני כאילו היו שקופים.  רציתי דווקא שמשהו ידבק,  לא יאפשר לי להסתגל אליו בנחרצות , אבל לא מצאתי. חשבתי שאולי היהדות תגרום לטלטלה, אבל הסתגלתי גם אליה כמו לכל דבר אחר. אני עדיין שמחה שיש אותה, כשאני עצובה היא לפעמים גורמת לי להיות יותר שמחה. כמו בתי קפה מסויימים בתל אביב.

תערובת של אושר ואימה

 

היי,

אני מניחה שאתה פחות או יותר בז בשלב זה, ומופלא מאוד –
גם בעיני – שאני ממשיכה לכתוב.  האישונים
מתארכים בהתרגשות.

העניין הוא כזה:  התודעה קפצה חמש
רמות בבת אחת בעקבות ההיכרות ביננו, ואני מפחדת. אני מפחדת לפנות לכתיבה כי אני
מפחדת ממה שיקרה.  אני לא יודעת אם אני
רוצה שמשהו ייצא ממני בכלל, ולכן מעדיפה להמשיך בשגרה מילולית מולך.  אתה לא תפגע בי,  כלומר לא תנצל את הרגשות שלי, וידעתי את זה
מהרגע הראשון.     לא משנה מה יהיה, אתה לא
תנצל.  אפשרת לי להתקיים כאדם, ולא כמו
מיכל הולדה מפתה. כן, עברתי גיהינום של פריצוּת.

שאלת אותי, אין לך עולם משלך?   כן,
אבל אני מפחדת להכנס אליו.  ההבדל ביננו
הוא שאתה חוצה גבולות, ולי – אין ממש כאלה. 
אתה מפחד בטירוף מהמוות, ואילו אני לא. 
עם המוות אני מדברת בצורה הכי אינטימית, כמו שאנשים אחרים מדברים עם בני
זוג. זה אומר שאת הכל אני אומדת על סמך ההעדר שהוא משאיר, כמו שארכימדס מדד נפחים
של חפצים.

אתה כמו נגאטיב שלי. נורא מוקיר כל דבר, ולכן ממהר למחוק אותו.  אני לא מוקירה כלום ולכן הכל מונצח אצלי.   זה מכביד ומריח מסוף.  

יש נשים שיכולות לכשף, להקסים כל גבר. לא בגלל מראה יוצא דופן או איזו
תבונה חריפה. לא. זה משהו אחר. אני מהסוג הזה. 
ואותך לא יכולתי להקסים.  כביכול
זעזוע. למעשה, זו הקלה גדולה.   תמיד חפשתי
אחרי טפוסים צנומים, כמעט חסרי נוכחות. 
א-מיניים. אולי כי הייתי רוצה להיות כזו בעצמי, אבל במקום אני מלאה בתסיסה
מינית ופשוט לא שוכבת עם גברים. כלומר, עוסקת בסטיות במידה משתנה של חומרה.  אני כמו פרי רקוב.  

כל הדיבור אתך במשך שלוש שנים מעיד בעיקר על מה שלא דובר בו: נשיותי.
התייחסת לכל אספקט מלבדה. ובהדרגה, גם אני הפסקתי להתייחס אליה. אני לא יודעת אם
עשית את זה כי אתה באמת לא רואה בי אישה, או שהבנת  שזה הדבר שיותר מכל נזקקתי לו- הגורם שסנוור כל
גבר אחר.  כך או אחרת זו הייתה כמעט גאולה.

איזו אישה מחפשת גבר לא מיני? מישהי שהתסיסה המינית בתוכה כל כך עזה, שהיא
לא יכולה לשאת את זה באחר.   בחלקים מסויימים באפריקה מקובלת מילת נשים.  המטרה המקורית של המנהג היא להקהות את היצר של
האישה האפריקאית, שידועה בפראות חסרת עכבות.  זה שם את הנשים האפריקניות והגברים היהודים
באותה קבוצת איכות מעניינת: מסומנים לעד, באמצעות איבר מינם.

כשקראתי את do androids dream of electric sheep, הדמות הראשית הזכירה אותך. לילה
אחרי חלמתי על כבשים שצמרן החמים כסה על שלדת חוטי מתכת.  ואני חושבת שאותו יום בקפה הרגשתי שאתה כמו אחת
הכבשים האלה.   משהו מתוכך נחשף מולי, משהו
לא מתוכנן.  ראיתי משהו כמעט לא אנושי, או
לפחות כך חוויתי את זה.  כמו העניין עם
המשיכה, זה התקבל בתערובת של אושר ואימה. 

אבל מה לעשות?  לא יכולתי לעשות עם
זה כלום.

 

היום היה יום טוב

 

היום היה יום טוב. כלומר השמש נצצה כשהלכתי לאוניברסיטה, פגשתי חברים ואמרתי שלום בנימוס.  ובדרך חזרה כל הטוב הזה שעמם אותי, והבנתי למה אני מסוג האנשים שתמיד מתעקש לעמוד בצל – הלא צל גרוע יותר מהצל.  למה הלא צל גרוע יותר מהצל? מפני שבאופן טבעי אני מבכרת את הלא על הכן.  וזהו, זה מסביר כמעט הכל.

יש לי ידיד שעושה דוקטורט במדעי המחשב, והכרתי את חברה שלו היום. טפוס צנום מאוד , כמעט חסר נוכחות. בדיוק כמותו. הם לא עושים סקס מפני שהיא א-מינית. כמה הייתי רוצה להיות כזו בעצמי, אבל במקום אני מלאה בתסיסה מינית, ופשוט לא שוכבת עם גברים. כלומר, עוסקת בסטיות ברמה משתנה של חומרה.   עמדתי שם בשמש כולי יפה ובשלה, עם השיער הגלי מתפרץ, כמו איזה פרי רקוב.  ברמה העמוקה ביותר, אני מרגישה שאין לי מה לומר. מאז התאהבתי לפני שלוש שנים זה כך. ועכשיו, שכל העניין מאחורי, נשארתי עם הדממה המשונה ברסיס של אוטיזם.  אבל זה מה שזה.  אני מניחה שהבלוג הוא סוג של אינדיקטור.

 

* **

הגיע הזמן לקרוא נשים, אמרתי לעצמי.  את ספרי הנשים סדרתי בחלקו הימני
של המדף, ואת הגברים בשמאלי.   אבל הנשים, עם הרגשות
אותם אני מכירה טוב מדי מעצמי, אין לי כוח לכל זה.     נשים לא כותבות על
מנת ליצור שנוי אלא על מנת לא להפריע.  יש יוצאות דופן כמובן, אבל  אז הן
מתאבדות.   איזה מבקר כתב שדיכאון זו תשוקת מוות ולכן זוהי תשוקה.  הספר המבריק ביותר שקראתי אצל כותב בן זמננו הוא "נוטות החסד"
לג'ונתן ליטל. מישל וולבק הוא אכן סופר חשוב מאוד, אבל מרגיש לפעמים יותר
כאנליטיקן. כלומר פחות תשומת לב למוסיקליות, יחסים בין דמויות, השפה.  אצל
ליטל, אולי כי זה רומן הסטורי, השלמות בין הספרות לרעיונות היא מוחלטת.  זו
יצירה מושלמת.

 

**

חשבתי לא מעט על סבלו של העם הרוסי, סבל עמוק כמו אוקיאנוס. אולי
גם אני טובלת בו. משם מקור העצב. הנשים הרוסיות המסכנות עם השמות המרובים,
האנחות והדמעות המבוזות שלהן.  כן, סבל רוסי הוא עניין גס ופשוט. ואני
יכולה להזדהות עמו בקלות.  ידוע שנשים סלאביות תמיד הוצעו לזנות, בכל מהלך
ההסטוריה. משהו בהן פשוט מבקש את זה. גם האזור, תמיד נכבש בידי עמים מעמים
שונים.  טבע נכבש  וטבע נרכש. סלאבים, אומה של עבדים, אין מה לעשות. איבדתי עניין
בעצמי,  זו בעיה כשמישהו יותר חשוב לך מעצמך.
שלוש שנים לא ממש חייתי פה. אהבתי מישהו ונשמתי נעתקה.  האהבה משחררת.  כך אני יכולה לחיות במקום אחר לזמן מה. להתעתק. לחדול. 

 

קווים של אהבה ורוע

 

היה אדם שמאוד מאוד אהבתי בשלוש השנים האחרונות, אך אני לא יכולה עוד להיות אתו בקשר. לא אישי ולא ידידותי, כי כך הוא בחר.  אני חושבת שזו החלטה נכונה עם יד על הלב כי אני בעצם בשלב בחיים שרוצה קשר שיוביל לבניית משפחה, והוא לא מחפש את זה – עם אף אחת. לא כולם חולמים על הקמת משפחה . אבל הכאב…הכאב זה משהו שבכלל, לא הכרתי.  זה כמו אובדן בתוך אובדן. כל כך אהבתי אותו אבל בסוף הוא פשוט.. נדמה שהמית אותי,  או שאולי הוא פשוט לא יכול לתת לי מה שאני צריכה. לא משנה.  עברתי על הכרוניקה בחיי והבנתי ש..אהבתי 3 בחורים.  מתוכם שניים אהבה אהבה ועוד אחד, חצי . כלומר התאהבתי בו אך לא בסדר הגודל של השניים הנוספים.  מכל מקום, שלושתם היו רעים במידה מובהקת. אני מתכוונת, עם קווים מודגשים של רוע .  וזה די מעסיק אותי, האם אני נמשכת לרוע?  יכולתי להשבע בכל אחד מהמקרים שלא ידעתי כי הם רעים.  שלושתם נורא נורא מכבדים נשים, נורא אינטליגנטים (שניים היפר מחוננים ), קוראים, רגישים, מוצלחים בשפות באמנות במדעי הרוח במדעים – בערך בכל.  בקצור, לא היה שום דבר שיכל להעיד על כך שהם רעים. אבל הם היו רעים. זמן מה חשבתי שאני אשמה.  אבל היו לי קשרים ומערכות עם עוד בחורים,  לא בפחות אינטנסיביות, ובמקרים האחרים לא נחשף רוע. כלומר זה לא שאני מחוללת את הרוע, הוא כנראה היה שם.  האם אני נמשכת לרוע?  לא.  האם אני טובה בקריאת אנשים?  בלהבין מי עומד מולי? כנראה שלא. זה נורא מפחיד לגלות שהמנגנונים הלא מודעים מושכים אותך לאנשים שמכילים בתוכם רוע כזה, תחמנות, אדישות לרגשי הזולת.  זה מפחיד אותי.   פעם חשבתי שהדבר הכי נורא שגבר יכול להיות זה בוגדני. זה להיות רודף שמלות והולל.  או חמור מכך, שובניסט. גבר לא פמיניסט, נתפס אצלי כישות מזעזעת. מעולם לא נבגדתי , אבל זה נתפס אצלי כדבר נורא.

היום אני מבינה שגם גבר רגיש ולא תאוותן במיוחד, יכול להיות לו מום מוסרי. וזה גם כן שיקול. כנראה שהתחושה שאין לי בלעדיות מינית על גבר הפריעה יותר מהתחושה שהוא אדיש לצרכים הרגשיים שלי.   כנראה שהתחושה שהמיניות שלי חזקה יותר מהגבר חשובה הייתה יותר מכך שיהיה רגיש אלי כאדם.  אני חושבת שהדבר הכי חשוב לי זה לדעת שהמיניות שלי מאז'ורית משל הגבר. אולי כי אני מרגישה שהמיניות שלי, מיניות נשית בכלל, יש בה איזו התבטלות.  ואני מעדיפה שגבר לא ייאלץ אותי להכנס לפולחן ההתבטלות הזה, שאני כל כך מיטיבה להשתתף בו אבל בעצם שונאת.  אני די שונאת את הפולחן המיני.  בתוכי אני מאמינה שאהבה מנותקת מהבשר וההתפלשות של רוב הגברים בגוף, כאילו כך יגיעו לאיזו…קפיצת דרך, מאוסה בעיני. אני חושבת שאין קשר רב בין הנאה ומין לבין אהבה ואני מעדיפה בחור שמרגיש כמוני.  בנוסף מעליב אותי שרוב הגברים עסוקים בגוף ולא באדם, למרות שזה עלבון בנאלי, זכותי להרגיש כך. כאילו במשיכה החייתית שלהם לגוף הם מוכיחים לי שוב ושוב שאני רק גוף. הם מנכיחים אותי למול העובדה שאני לאחרית דבר מיכל הולדה מפתה. שזו התכלית.  ולמען האמת, עבור 85% מהנשים, זו אכן התכלית.  הפמיניזם שרת ושחרר שכבה מסויימת מאוד של נשים ועבור אותה שכבה אכן היה כדאיי. אבל רובן, צי של מורות ומזכירות, עובדות סוציאליות ועקרות בית, לא שונות בהרבה מקודמותיהן. אם נחזור לעניין אהבותיי הרקובות, אם אכן אהבתי שלושה אנשים בעייתיים מבחינה מוסרית, האם זה אומר משהו על הרקבון המוסרי שלי?