* אני מרגישה מעט עצובה.  סלחו לי קוראיי, פשוט אין עוד מה לומר.  מצאתי בבוידעם רשימה אפוסטריורית על ספרות אמריקאית. חשבתי, אולי אפרסם אותה בבלוג?  אבל למי אכפת.   אחרי כן ראיתי ספור קצר שהתחלתי לפני שנתיים, שנקרא "שמח".  הוא מוצלח,  אבל אין לי כוח. אני עייפה מאוד. נפשי עייפה. מה אני כל כך פאקינג עייפה?  אם אחיה עד גיל 70, זה משאיר 43 שנה.  הרבה בקרים להתעורר אליהם.  נדמה שההעדר מגדיר את מה שכן.  אני לא , אז אני כן.  לא משנה.  יש אצלי קטע איום ונורא, לנסות לפרמל כל דבר לנוסחה כמותית. מן שילוב של חשש והקלה.

בנוגע לג'ינג'י,  וובכן,  דברים לא התרוממו.הוא קצת ילדותי והתחיל לבקש ממני עזרה בפתירת שאלות מהקורסים שלו…ובכלל אני חושבת להפסיק עם הג'ינג'ים. רובם טרולים.  

 

* חשבתי היום הרבה על סבלו של העם הרוסי. סבל עמוק כמו אוקיאנוס, ואולי גם אני טובלת בו. משם מקור העצב. הנשים הרוסיות המסכנות עם השמות המרובים, האנחות והדמעות המבוזות שלהן.  כן, סבל רוסי הוא עניין גס ופשוט. ואני יכולה להזדהות עמו בקלות.  ידוע שנשים סלאביות תמיד הוצעו לזנות, בכל מהלך ההסטוריה. משהו בהן פשוט מבקש את זה. גם האזור, תמיד נכבש בידי עמים מעמים שונים.  טבע נכבש  וטבע נרכש. סלאבים, אומה של עבדים, אין מה לעשות. טוב נמשיך הלאה.  שלוש שנים לא ממש חייתי פה. אהבתי מישהו ונשמתי נעתקה.  איבדתי עניין בעצמי.  זו בעיה כשמישהו יותר חשוב לך מעצמך. אהבה משחררת, היא משחררת אותי מעצמי מעל לכל.  כך אני יכולה לחיות במקום אחר לזמן מה. להתעתק. לחדול.  איזה מבקר ספרות כתב שדיכאון זו תשוקת מוות ולכן זוהי תשוקה. 

 

* בנוגע לספרות,  הספר המבריק ביותר שקראתי אצל כותב בן זמננו הוא "נוטות החסד" לג'ונתן ליטל. מישל וולבק הוא אכן סופר חשוב מאוד, אבל מרגיש לפעמים יותר כאנליטיקן. כלומר פחות תשומת לב למוסיקליות, יחסים בין דמויות, השפה.  אצל ליטל, אולי כי זה רומן הסטורי, השלמות בין הספרות לרעיונות היא מוחלטת.  זו יצירה מושלמת.

 

* לפעמים אני קוראת על הרוך שבו מתנהלות מערכות יחסים.  בחורות כותבות על בחורים שקראו להן נועית, יעלי, לטפו אותן וספרו נמשים על לחייהן. נסעו לצימר בצפון ולקחו לדילים בטורקיה או יוון.  על הסבלנות שהכילו את החולשות שלהן והטון הילדותי שבחרו לדבר. שהקשיבו להן והכינו  ארוחות בימי שבת בדירות משותפות.  כל כך הרבה סיפורים יש וכולם נשמעים פחות או יותר כך.  כל המאושרים דומים זה לזה.  ואילו אני?  היה לי את  זה בגיל מאוד מאוד צעיר. אהבה נטולת מאמץ.  לכן, ברגע שהכרנו, זה הרגע שהתחלתי להיות עצובה.  ידעתי שזו האהבה של חיי, והיא מתישהו תגמר. ההעדר הוא  שמגדיר את מה שכן. 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s