אם אי פעם הייתי בכלל

יותר ויותר אני מבינה שמעתה גברים רואים בי משהו שאפשר – או אי אפשר – למלא. למלא בעצמם:  זרע רעיונות או רגש. זה לא באמת משנה. אבל מעצם הגדרתי כאישה, אני ריקה עבורם. ממילא הם לא יכולים לראות או להבין את העולם שלי,  ולכן כל מה שנשאר זה למלא אותי או להכשל במשימה.  ותו לא.  התסכול שחשות הנשים הוא למעשה תוצאה של זרות נצחית.  אישה היא מהגרת. אני חיה בעולם שלא אני בניתי.  מערכות הביוב, הדרכים, החשמל,  הנדסת רכיבי החשמל, התוכנות, הפרוטוקולים בתקשורת,  מבנה החברה הממשלה החוקה, לא אני ולא בנות מיני בנינו. מהגרות, בעולמם של חזקים מאתנו, ברוב המקרים נבונים, ברורים מאתנו.  הבית הוא מפלטי היחיד, שם אני חלשה פחות, נשית פחות, ולא משועבדת.  רגשות,  אי הגיון,  הורמונים שמכים בי ומפגיזים בי ומשעבדים למישהו אחר.    והגוף שלי, הגוף הנשי,  השדיים והכוס והרגליים והשיער וכל החלקים שגורמים לגבר לרצות בי, להסכים לי,  ומעל לכל קמילתו של הגוף הזה, קמילה מהירה שתתרחש בעוד  שנים ספורות, היא חותם לכך שאני לא יותר מעזר כנגד. לא יותר מזה.  וכל אותן נשים מבוגרות, עם התחת הנוזל השמן, השיער הקצר הצבוע, המשקפיים, הכוס הפעור מרוב לידות, ההתנחמדות,ההשאבות לילדיהן הנסיון לחיות דרכם, הידיעה שזמנן לא יחזור,  הכל רק שב ומאשר את הדחייה הזו. את הדחייה הקדומה שאני חשה בפנים, שאני מרגישה בפניו של כל גבר שמביט בי ומחכה להכנס לי , מחכה להכנס לי, אל עצמי ואל מי שאני. לבטל את מי שאני, להכניס לי, להלחים אותי אליו ואל זרעו ואל צאצאיו ואל רעיונותיו ואל הווייתו, ולמחות את שלי. ולמחוק אותי. עד שאתהה אם אי פעם הייתי בכלל.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s