מתי התחלתי לכתוב באמת?

מתי התחלתי לכתוב באמת?  אחרי שעברתי גיהינום.  אבל ברצינות ?  אחרי שכבר לא יכולתי לכתוב את עצמי. כאן בבלוג או ביומן. לא הצלחתי. כאילו מה שיש בי לומר כבר צמח עוד ממד, והייתי חייבת לעבור לאנשים אחרים, לחיים אחרים, כדי לנסות לדבר את עצמי.  כי הקול שלי בלבד נשמע  מונוטוני.  ומה שיש לומר עשיר יותר.  צריך עוד גוונים, עוד מחילות. עוד. לא שזה יותר חשוב ממילים של מישהו אחר, לא.  או יפה או נכון יותר. רחוק מכך.  פשוט הדיבור האישי כבר לא מכסה את החוויה שלי.  לכן הצורך לקפוץ לעוד דמויות.  כי פתאום הזולת נוכח. נוכח כל כך שלנסוע  באוטובוס זו חוויה מחליאה. כי את מרגישה אותם כל כך. את הגוף החם שלהם, הלב המתכווץ והרפה.  קולותיהם. הכל את מרגישה בעצמה, נתך בך כמו חמסין.   ואת שונאת אותם ואוהבת בו זמנית. ואת הכי רחוקה מהכל והכי קרובה – בו זמנית.  זו תחושה משונה מאוד, מאיימת, אימפוטנטית ופוטנטית.  אני אוהבת מצבים דואליים. לפעמים נדמה לי שרק מצבים דואליים אני יכולה להרגיש.  מכל מקום,  עד היום אני זוכרת את 30.3.08  ששקלתי ברצינות , אחרי המפגש המר ב"רולדין",  אחרי שהשלתי את חיי הקודמים והתעוררתי – תינוקת נטושה באיזור תעשייה זר – שקלתי ברצינות לסיים את חיי.  עד אז החיים נכפו עלי מכורך היותם.  נולדתי שלא מרצוני, גדלתי שלא מרצוני.  חייתי.  אבל לא בחרתי בזה.  ואותו יום, הבנתי שאני יכולה לבחור.  ובחרתי בחיים.  ולכן מאז אני יותר קיימת משהייתי אי פעם. כי בחרתי, כי אני חופשייה בבחירה הזו.  מאז גרדתי בצפורניים את הקיום, אבל לא שקעתי בדיכאון. סיימתי תואר היטב, עבדתי, המשכתי לנוע.  כי הבנתי שלחיות זו בחירה (המוות, לעומת זאת, אינו בחירה).  וזה נפלא.  להבין שהחיים הם בחירה זו אחת ההבנות היפות ביותר שחויתי.  זה גם מה שאפשר לי לראשונה לגלות את התשוקה העצומה האגורה בכמעט כל עלה,  רחוב, ערב, מצנפת או להיט יוטיוב.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s