1. בקרוב, פוסט על דילן.  קצת מעורפל, אבל האיש עצמו מעורפל.

 

2. אני מרגישה שיש פער עצום בין שלושה גורמים:  התודעה שלי, המיקום הטכני של הכתיבה , הרצון/צורך לומר.   האחרון מופגז כמעט כל הזמן בעוד ועוד דברים. והראשונה, גם היא נמצאת במקום די גבוה ושונה מאוד, ממה שהייתה לפני שלוש שנים.  הכתיבה עצמה, מבחינה טכנית, עלתה בערך שש רמות שלמות מאז הפסקתי לכתוב כאן בבלוג ועברתי לספורים. המילה ספורים מטעה מפני שכתבתי עד כה רק ארבעה, כאשר שלושה גמורים ועוד אחד בטיוטה. בעצם יש לי עוד שניים בטיוטה.  העניין הוא שאני כותבת לאט. מאוד לאט.  אני כותבת הרבה יותר לאט ביחס לכותבים אחרים, ולא בטוח שהסיבות כל כך נעימות.  אבל זו העובדה.  כשהעברתי את התודעה ממצב בלוג למצב "ספורים", זה היה תהליך מהיר אבל כואב.  הבלוג הוא מקום נפלא לחלוק את העולם הפנימי, אבל הרגשתי שזה כבר לא מעניין אותי.  גם עכשיו אני משתדלת לעתים לחלוק, אבל את הכתיבה ממש אני מחלקת בין יומן אישי, קטעים שאני שמה במחשב, והספורים כמובן.  אז לא, אני בהחלט לא חושבת שכתיבה לבלוג יכולה להוות תחליף לפרוזה. פשוט כי בפרוזה מתבצעת עבודה כל כך יותר יסודית, סיסטמטית ומעניינת על התודעה והתוצרים שלה כל כך יותר קליניים ומעובדים, שזה כמו לומר שלשיר במקלחת יכול להחליף הקלטה של שיר באולפן. נכון, לשיר במקלחת זה נחמד. אבל זה רק השלב הטרומי.   נדמה לי שהדבר הכי כואב בפרוזה זה הצורך לפתח תודעה , למעשה מספר תודעות, שהן לא שלי בכלל. כלומר לחיות עם תודעות זרות. אני חושבת שאחת הסיבות שאני חשה כל כך זרה לעצמי, כל כך רחוקה מעצמי בשנים האחרונות – היא בדיוק זה. 

אבל כאשר משלימים את המהלך, החרדה הנצחית של "אצליח להתמיד?" נעלמת. כלומר יש זמנים של פחות עשייה (אני דוגמא לעצלנות קצונית) ויש זמנים של קדחתנות, אבל זה כל הזמן מנקר בראש. זה…כמו להיות מאוהב במישהו. אי אפשר להפסיק לאהוב אותו רק כי עסוקים נכון לעכשיו במילוי דו"ח למס הכנסה. זה תמיד תמיד ברקע.  יש איזה שדה חשמלי שמסותבבים אתו בתוך הגוף ולא נכבה כמעט אף פעם.  זה כמובן רק תנאי הכרחי להתחיל לכתוב ברצינות, לא מספיק.  אגב, גם כשורים טכניים הם בדיוק זה, תנאי הכרחי אבל לא מספיק.  

 

3. גברים.  קראתי בשבוע האחרון בבלוג היפה של זו ש.  אני חושבת שהדבר שהכי נגע בי, ועורר את קנאתי, היא התשוקה העצומה שלה לאנשים, למגע, ולגברים.  תשוקה שפעם יכולתי להזדהות אתה בנקל, אבל היום מעט זרה לי.  היכולת האנושית להפגע, ואז לאט לאט להחלים ולהתאהב מחדש.  משהו בעצם המנגנון הזה אצלי כבה. ואני לא חושבת שישוקם.   כלומר, אני לא אומרת שלא ארגיש יותר לאף אחד חלילה. אבל זה יהיה בערבון מוגבל. לא יהיה כבר בלב שלם. כי הלב לא שלם.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s