ישאיזהאחד

ישאיזהאחד, וואו עבר זמן מאז חשבתי על מישהו.  וובכן הוא נמצא איתי באיזה חוג כלשהו אחרי הצהריים. וובכן הוא מושך מאוד.  בא לי..כלומר,,אבל יש לו חברה. ובחורים תפוסים מעולם לא היו קטע שלי.  לא נגעתי במישהו תפוס. מצד שני, חברה זה לא קיר.   הוא אוהב לשים כובעים מגניבים, והוא אינטליגנטי להחריד. לא גאון, אבל אינטליגנטי להחריד.  נחרץ מאוד ודעתן. ואני אוהבת את זה.  ויש לו להט להצליח – זה נוגע ללב.  להט זה עניין נוגע ללב – ללב הזה לפחות – ונוגע לא רק שם.  וובכן, פעם אחרונה שראיתי אותו הייתי לבושה ברישול, דבר שיש לתקן תיכף ומיד. וזה יקרה בשבוע הבא, שאז אראה אותו. שאלת השאלות – האם לבוא כוסית שחבל על הזמן?  האם זה נכון?  כמה זמן לא באתי כוסית למען מטרה. ובכלל, מה זה אומר?  האם לא ישים לב והכל ייהרס?  פעם אחרונה נשארנו אחרי ודברנו איזה עשרים דקות.  דברנו בלהט כי הנושא היה מעניין. יתכן שהוא רואה בי מושא לשיחה. גם נראיתי… ילדותית משהו, אותו יום.  אני נראית ילדותית או סבתאית, כאילו אין באמצע. אין גווני ביניים.  אבל יש.  קניתי שני ג'ינסים (בלי קשר לבחור הנ"ל) ואני בהחלט הולכת להשתמש באחד השבוע הקרוב. אבל מה אני רוצה להשיג?  ואיך לטפטף את הפתוי כך שלא יורגש. כוונתי שאחרים לא ירגישו.  רק הוא. וגם הוא, שלא יהיה בטוח. וגם אני לא בטוחה. שיצא עם תחושה ברורה מאוד, אבל יתעה. יתבלבל. כשגבר מפותה הוא חלש ופגיע. ואני אוהבת את זה. אני אוהבת גבר מטושטש  משהו.  הלום. מעורפל.  כי אז אפשר לחיות בדואליות.  אני… אני יכולה לפתות כל יצור אנושי. לפתות, לא אמרתי לשמור. אבל לפתות.  כי פתוי זה מצב של חלום, של אפשרות. טרום-קריסה (אל הגוף).  וזה שם שני עבורי. האם אני באמת רוצה להכנס לזה?

 

מבנה תעשייתי נטוש וברקע הלמת הגשם

 

אוף.  יש איזה ספור שסיימתי קצת לפני גיל 25.  ואז, הבנתי שהוא עוד לא לגמרי עשוי. לכן חזרתי ועבדתי עליו עוד.  והוא כבר די הושלם, להוציא שתי סצינות שדחיתי כל הזמן וסימנתי בגוף הטקסט. ועכשיו הגיע הזמן להשלים גם אותן ואני נכנסת שוב למוד של הספור, ועדין לא ממש שם. אבל אני צריכה לחזור אל הדמויות, אל הדמות הראשית של הגיבור ליתר דיוק, הוא ואחיו והנערה הנוספת. כל זה. כל הסבך הזה. אין לי כוח ואין לי ראש להם. אבל צריך. אני עייפה, אני מנהלת אתם מונולוגים דמיוניים בראש כדי לקלוט מה הם רוצים? מה הלוגיקה?  לפעמים אני כועסת אבל אז מתעשתת וחוזרת לכתוב, כוס הקפה לידי כמעט התרוקנה. רק חסר איזה ג'וינט, אבל אני לא מעשנת. אז רק קפה, בתוך כוס בצורת פרה שהביא לי פעם איזה בחור שיצא אתו. בחור חתיך ומושלם שלא הרגשתי אליו כלום ונפרדנו כלעומת שהכרנו. הדמויות שלי, וובכן, כדי לחזור לספורים ולא לנטוש, אני נאלצת לגלות כלפיהן איזה רגש. רגש אמיתי, לא וירטואלי. מה אני מרגישה שם?  לפעמים אני רוצה שהן ייכתבו מושלם ואסתטי, אבל האמת שזה לא העניין.  זה הקטע עם הספור הזה, הספור הראשון שלי. כתבתי אותו כנסיון ראשון בריאליזם, בדמויות והעמדה של סצינות וכו.  לעומתו, הספור שאני עובדת עליו כרגע הוא כבר ממש ממש שונה. הוא…מתעסק בדברים שמטרידים אותי, שמרגשים ומדליקים עכשיו.  שזה, בגדול, רעיונות. טכנולוגיה וההשפעה של הטכנולוגיה על התנהגות אנושית. אני אוהבת לדמיין מבנים תעשייתיים אפלים וקצת נטושים, וברקע הלמת הגשם. המיצוב הזה מדליק אותי יותר מכל דבר אחר.    מה בנוגע לסקס?  לכתוב סקס זה הדבר שהכי קל לי.  נו, לפחות משהו אחד קל. כי היתר קשה בצורה של תאמן. אז אם נחזור לעניין הסקס,  הספור הראשון שלי התחיל מתוך ויז'ן לסצינת סקס דמיונית בין הגיבור לנערה.  אבל עם הכתיבה, הסצינה הזו הצטמצמה לבסוף לחמש עשרה שורות, לא יותר. הספור הפך בהדרגה מספור על יחסים, לספור על שכול. לספור על דינמיקה בין אחים, וכמה פילטרים של עלילה התווספו.  לפעמים מתחילים ספור בקונספציה מסויימת, אבל אז דברים מתגלגלים לגמרי אחרת. ואין מה לעשות אלא לזרום. 

 

   *

מורן מזור, המנצחת ב"אייל גולן קורא לך", פשוט מדהימה. הקול שלה כל כך חזק, מלא וחושני ותופס אותך. ואני מכורה לה לחלוטין.  גם זוהר ארגוב, היו ימים שלמים עכשיו של האזנה בלתי פוסקת לשירים שלו. למגע של הקול .  אני יודעת שזה טפשי, אבל העובדה שהעולם ריק ממנו, שהוא אינו, מכאיבה לי ממש. בצורה שקשה לי להגדיר במילים. האיש הזה, בן מזל סרטן.  זמר יקר.

 

visions of someone

 

נכון יש את אלה שממש אוהבים את בוב דילן?  אבל ממש כאילו.   ונכון יש כאלה שבחיים שלהם לא היו בהופעה, אבל בחיים?   וובכן, אני משתייכת לחתוך שתי הקבוצות הללו!!!

רכשתי כרטיס להופעה של בוב דילן.  השאלה הכואבת יותר היא המחיר. וובכן:

א. מדובר בבן 70

ב. פרפורמר נורא

ג. לא נותר לו זמן רב לחיות

 

השקולים הנ"ל הובילו אותי, לבסוף,  להחלטה.  קניתי כרטיס לאיזור הכי טוב באצטדיון. לא , לא לשאול כמה זה עלה. כי זה עלה הרבה.  אבל… האמן האהוב עלי ביותר.  רבאק, מותר פעם בחיים. גם לפרולטריון כמוני.  ישבתי מול  no direction home  של סקורסזי,  ונצצה לי דמעה בזווית העין. או משהו.  לא אכפת לי שהוא מבוגר, שישיר עם הגב,  העיקר שיהיה.  מה אעשה,  אני מאוהבת בישישון הזה. ברוחו בת ה-25, רכה כמו חשמל.  והוא הדבר הכי קרוב.  יהיה טוב~   בינתיים כל החברים שלי אומרים שהוא זקן ולא היו מוכנים ללכת גם במחיר שפוי. ובכלל הם לא בקטע. ושתי הבנות היחידות שאני יודעת שכן הולכות, יושבות באיזה יציע מרוחק, ולא באיזור שאהיה (אהמממ…קרוב).

 

 

 

 

     

    
     

 


 

 

לאחר חושבים:  אני שוקלת לבטל את הכרטיס…לא יודעת להסביר, משהו בקארמה. נורא חשוב לי שהאמנים שאני אוהבת לקרוא/ לשמוע יהיו אתיים.  יש קבוצה של אמנים שאני לא צורכת מפני שידוע (או נדמה) שהם אכזריים.  אחליט בקרוב.