חלום ארוטי

 

היה לי חלום ארוטי חזק,  דבר שלא קרה מזה שלוש שנים.    האיש התגורר בהתנחלות, בקצה הר. הדרך היחידה להגיע אל ההתנחלות היא ברכבל.  הגעתי לנקודת האיסוף והוא בא לקראתי, לבוש מכנסי ג'ינס ועל ראשו כיפה שחורה.  חשתי בושה,  הייתי בשמלה קצרה וכוונותי היו גלויות מאוד.  הצטופפנו על הרכבל, מוקפים אנשים. משהו אפוקליפטי עמד באויר.  הרכבל עצר במספר נקודות לאורך ההר אבל הוא גר הכי גבוה. בבית שלו היה הכל מעץ, חוץ ממנו והכיפה והבגדים.  נשכבנו על המיטה. אני לא זוכרת את המעשה,  רק שהירכיים שלי זלגות והוא מסתכל עלי מפושקת. חשתי בושה  וקמתי  לשטוף את עצמי.   בשלב הזה פחדתי מאוד,   זה היה כאילו עץ גדול נפל.   משם, המקום הירוק וההררי הזה,  נחתך החלום לספריית ילדים.   בספרייה, עבד כספרן, האדם שאהבתי בשלוש השנים האחרונות.  הייתה לו בת קטנה, פעוטה.  והדרך להתקרב ולזכות בחיבתו היא דרכה. טפלתי בה במסירות. לאט לאט הבנתי שהם בסכנת חיים, שניהם.   עמדתי בספרייה הננסית,  וחשבתי על האינטלקטואל עושה ביד (או משהו).   ואז מצאתי את עצמי שוב בהר.  הכיפה שלו הייתה לבנה וברסלבית הפעם, והוא ישב על המיטה ונגן בגיטרה עצובה. ידעתי שהדברים לא ייגמרו כל כך מהר. רק מתחילים.   התעוררתי שטופת זעה.. זה בחיים לא קרה, לא ככה.  אולי רק פעם.  כל כך פחדתי. לחייו של האיש שאהבתי, חיי ומה יקרה עם האינטלקטואל.  ימים יגידו. לילות. 

 

סתם, האמת

 

אני כל הזמן מול הפורנו, וברקע מוזיקה מזרחית.  לא שיש קשר, פשוט זה מה שיצא לאחרונה. אני יוצאת עם בחורים ואז חוזרת הביתה לפורנו.  לאמיתו של דבר, בחורים הם לא משהו במיטה.  סתם, האמת שזה לא זה.    אני מאוהבת בבוב דילן ואני רוצה לשכב עם מישהו במזל תאומים.   שני הגברים האחרונים שהייתי אתם היה יומולדת ביוני. אחד היה מעולה, והשני אממ… אבל הם ידעו לדבר . ובלילה הוא אמר , אני רוצה להכנס אליך ואז למות.  זה היה די רומנטי, בדרך מעוותת.  עכשיו אני עם בן מזל טלה.  הוא אנרגטי וחמוד, נלהב.  מה יהיה בסוף?  מתי הסקס ? זה יכאב באופן לא נתפס?   אבל העונג בא עם הכאב.  עכשיו שאני יוצאת עם מישהו מתחשק לי לבגוד, ולאמת יש תאריך תפוגה במילא.  איך שאומרים משהו הוא נהיה לא אמין.  מה זה אומר?   יש אצלי בעיה של תאווה, זו בעיה שהכל כל הזמן, כל הזמן,  מתכנס אל הבשר.  ראיין אותי איזה פרופסור למעבדה נחשבת,  צעיר (יחסית) עם  עיניים כחולות, דבר  על מכשור בעשרות אלפי דולרים.  אחר כך הוא לקח אותי למחילה תת קרקעית והראה לי את המעבדה.  חשבתי עלינו מזדיינים, ואפילו לא מצאתי אותו מושך.  הייתי כל כך נבוכה, שדרתי קור כפוי.   קפצתי כשהמרפק שלו לטף את שולי החולצה.  על מה חשב? מה הוא רצה?  לייזרים כן.  אני אחזור אליו, הוא העמיס עלי מאמרים לקרוא.  אני כזו כפויית טובה.   

מה יהיה אם אתחתן בשנתיים הבאות?   עוד לא עשיתי שום דבר נורא.  לא הרסתי בית בישראל, לא פיתיתי סמכות דתית.  אומרים שנשים בגילי מופקרות כי הן מרגישות את שולי הפוריות.  זה נכון. הילדות לא צריכות את כל זה. נשים בוחרות להיות מופקרות. זה עניין לנשים, לא לילדות. אבל תאווה של גבר?  אולי תאווה זה עניין לילדות, ולא לנשים.  עוד לא בררתי את העניין.  יש בהחלט בעיה של אכזריות ותאווה.

 

הדבר הכי נורא

 

הדבר הכי נורא זה לקרוא טקסט של גבר שנורא אהבתי, עד לפני שנייה.   פתאום המילים ריקות ולא מחזירות שום דבר. העולם לא מקדד מסרים לסוכנים כפולים.  המילים שלו, לא עומדת מאחוריהן שום תמונה. סגדתי לגבר הזה. האמנתי שהוא משיח. גאון הדור.  חוליה מקשרת. לשתות את הרוק שלו.  להרגיש את הזרע שלו.  זזתי עם קצב הלב, מתכווץ ורפה, טיק טק .  סגדתי,  עשיתי מעצמי שוטה, אבל לא נורא. זה הכישוף של האהבה, המיתולוגיה שלה. מה שבטוח במיתולוגיות, הן נגמרות. אבל הפעם אלמד להתאהב במציאות. זו המציאות, זה הריח המסריח שנעים להכיר. הגיע הזמן בגילי.   הגיע הזמן לפול לפסיכדליה מסוג אחר.  פסיכדליה תלת ממדית.  פאקינג LSD  דפקתי שלוש וחצי שנים.   לאהוב מישהו זה הפסיכדליה האולטימטיבית.  הלכתי אחריו יותר מהמאמינים של שבתאי צבי.   האמנתי שהוא ייכנס אלי – ואמות. 

 

 תל אביב משרה עלי תחושה נוגה שקופה ואני חושבת שהצלחתי לפצח את הסיבה.  תל אביבים לא תופסים את עצמם כמרכז.   המוסיקה, הלבוש והעיתונים, הכל ייבוא  לדברים שהתרחשו בערים אחרות (כן חברים, גם ההיפסטרים).  אני חושבת שהתחושה הזו יותר מכל משרה עצב .  זה מזכיר את היחס של הרוסים בסוף המאה ה-19 לבירות פריז ולונדון.  מבחינה מגנטית, תל אביב לא תפסה אותי, על אף שגדלתי בה .  התחושה הזו קבלה שם בטיול האחרון שעשיתי לארצות הברית וכלל גיחה של שבועיים לניו יורק.  התחושה ש ' זה מרכז העולם'  אי אפשר לזייף תחושה כזו מדוייקת.  אפילו בדרכים הבינעירוניות התנועה מלאה גאות וחשמל.   הדרכים האמריקניות הן הדרכים עצמן, לא משהו שמזכיר מישהו אחר. המוזיקה ברדיו מנגנת את הדרכים האלה, בפעימות זמן אמריקאי.    וניו יורק, ניו יורק היא גורל.  גורל של אף עיר אחרת.  אני מניחה שזה לקח זמן, תלוי בעוד מדדים רבים, כלכליים בעיקר.  אבל המאמץ התל אביבי עדיין מורשג.  והשאלה היא , למה?  למה לנסות להתאמץ כל כך להיות משהו שלעולם לא יקרה.   האם אני כופרת בחשיבות של התרבות ה"ישראלית" ה"חילונית" שצמחה פה בחמשת העשורים האחרונים?  כפי שהיא כופרת בשורשים שלה.  ראש עיר שמגדיר את עירו כ "תיכף אנחנו נהיו כמו הולנד"  הוא סינדרום לחקיינות. החיקוי הוא מסכה שלא דבוקה היטב לפנים של הג'וקר.    ותל אביב היא ג'וקר עייף, מזיע.  ובעיקר מתאמץ.   לכן קשה לי לשאוב אנרגיות מאמנים ישראלים. רובם המכריע הם אמנים תל אביבים. בעבר, היו אמנים מסוג אחר, אבל זה מה יש. אחיד והומוגני.   אז מה אני רוצה? ישראל מחולקת לארבע ספירות שונות:  תל אביבגושדן,  ירושליםיוש, הגלילגולן, הדרוםשדרותבש.  אלה החלקים.   כל חלק משקף בתוכו את היתר. ירושלים משתברת אל הזרועות הסקיניות של תל אביב . ולהיפך.   תל אביב ועיירות הפתוח נשפכות אל ירושלים. מי שלא מסוגל לראות את זה,  לקרוא לזה בשם, שלא יקרא לשום דבר בשם. ויוותר על הכתיבה בכלל.   אין לי שום בעיה לקרוא על מערכות יחסים באוף שנקין את דיזנגוף, בשני תנאים: 
1. שלא יתרחשו בארצות הברית. זה פאקינג לא ארצות הברית.
2. שיגרמו לי להרגיש שפה זה מרכז העולם – שהגעתי לקרקס הכי מואר ופסיכדלי.  

כל עוד זה רחוק

יש גברים, שמיד
עם התקלתי בתמונת הווה שלהם ,עולה במלואו הזיכרון המשותף לנו.  

אפשר לומר
שחוויות חשקניות הן מנת מוזיאון בזיכרוני, מאז התהפכתי והפכתי ילדה טובה ירושלים.
והמהדרין יאמרו, טוב שכך. בכל זאת היו ימים, וליתר דיוק לילות, בהם חלקתי שינה רופפת עם גברים סקסיים ודפוקים , בעלי פור כרונולוגי של עשר שנים
מעליי.  הזיכרונות הללו נעימים, כמו תמונות
ישנות וריחות עדינים קלושים מזחילה. זה מדהים, מה הזיכרון יכול לחולל.  שלי תמיד אובססיבי. ידיו הגבריות
של אחד, הצוואר הנמתח של אחר, הזרועות והשרירים, שערות בגב הזרוע, החיוך, ההומור
המיוחד לו, הבירה שנהג לשתות .  וכן,
התענגות גוף גברי, מתפתל שבוי בגופי.   יש
משהו מדהים בלדעת יותר מכמה גברים, ביכולת לאצור את בני האדם האלה בכף ידו היציבה של
הזיכרון. בכל זאת , היו קצת שלי.

הרהור מחויך בפראיות
העבר, כשההווה מנומנם ומסודר, ואין סכנה אפשרית מכיוון זה.  אני לא מתחרטת כמעט. כל עוד פניתי לגמרי משם
הלאה, וזאת כבר התרחש, מתרגלת להתנהל כילדה טובה וקפדנית, המעבירה ימיה בספריה או
בצל תמימות מאחרת, ולילות לאור מנורות ננסיות ודפי לימוד.

כן. אני קצת
אוהבת את זה. חוג מכריי הנוכחי לא היה מעלה על דעתו שום דבר מכל החוויות ההן.  מי שפוגש בה יחשוב שזו ילדה מתוקה, קצת משונה
ונוירוטית, למדנית יתר על המידה, שעיקר עניינה חרושת ציוניה ולימודיה.  או אולי, הטקסיות שבציות קתולי למוסכמות, בהנאה
רבה.  אחד אמר עלי, זו א-מינית.

אני אוהבת (קצת)
את החופש והפזיזות בה נהגתי, רק היום יכולה להעריך מה זה נתן.  אני אוהבת את הקתוליות שלי, את היכולת שלי לעבור
מכאוטיות מוחלטת, לתמונת הראי.  היכולת הזו
עולה לי בבריאות, והעובדה ששני קיומים אלה מתקיימים זה לצד זה, מקצרת בוודאות את
חיי. ובכל זאת, לחוש הכי פראית בעולם והכי שבויה, באותו גלגול, יש בזה משהו.

יש משהו נהדר
במופקרות. יש משהו נהדר בהיות מופקרת כל עוד זו אינה את. יש משהו נהדר במיניות בלי
רסן, בסקס, בחפזון , התפלשות שאין לה תכלית. כל עוד זו אינה את , כל עוד זה רחוק .

 

 

קשה לי לקרוא שירה. קודם כל, 85% מהשירה שנכתבת פשוט איננה שירה.  אבל כששירה טובה היא נמצאת על יד אפוקליפסה.  כמו הכתבים של סי.אן.אן באזורי אסון. ולא קל לראות את זה.  אני מרגישה שלמשוררים גדולים אין אמפטיה. אין מקום להכיל רגשית את האחר.  ולכן אין בי חשק להכיל אותם.   אני חושבת שזה נכון בייחוד לאלן גינסברג. נטול רסן, הומוסקסואל,  יהודי, מכוער, אפו בולט.  הכל שם.  אבל יחד או לחוד – חסרה שם נקודת האמפטיה.    כשקראתי את "בלייד ראנר",  הבנתי.  יש אנשים אנדרואידים. כמו הגבר שאהבתי שלוש וחצי שנים,  שלא מסוגל לומר מילה טובה על אנשים שאוהבים אותו,  על ההורים או על הקרובים ביותר.  על כל אחד יגיד,  זה וזה לא קרוב אלי בכלל.  יש אנשים שהולכים בהרגשה שאף אחד לא קרוב אליהם. אבל האמת היא, שהם לא קרובים אצל עצמם.

מכל מקום, נחזור לאלן גינסברג.  "קדיש"  זו יצירה מזעזעת.  אני לא חושבת שזו שירה גדולה בכלל.  פורנוגרפיה נטו.  אולי אני פשוט שמרנית, זה נכון.  הוא עשה רווח מהטירוף של אמו, מההתקלפות.  בעיני זה תחלואה.  בנאדם שלא הייתי רוצה ללחוץ את ידו.  פעם חשבתי שאני אוהבת את השירה שלו, אבל לא.  הוא וירטואוז מילים ברמות הגבוהות ביותר. הוא לא צריך להתאמץ על דבר, המילים קולחות ממנו.  אבל זו לא שירה, בעיניים שלי. אני שמה לב שהנטייה של יוצרים גברים להשתמש בטירוף של אמותיהם, או אחיותיהם,  כמסלול המראה, עניין רווח.

מצחיק. אנשים באים אל בוב דילן כדי לשמוע סמל או גאון. אלילות הרוקנרול.  אני באתי לודא שהוא רק בן אדם. ואני חושבת שהדבר שהפקתי מההופעה, זו הבנה ברורה . גם הוא, גם כל השמות הכי גדולים, כולם בני אדם וכולם שפיטים.  האלילים מתו. אין סמלים ואין נבואה.  יש בנאדם שעושה כסף על במות ברחבי העולם וחובש כובע.  זה מה שהייתי צריכה לשמוע משורה 16. ועכשיו אני יכולה לראשונה לקרוא את החברים שלו בגובה העיניים, לא משנה מה השם שלהם.  והגינסברג הזה . מסכן, ממלמל כל הזמן מילים בעברית ויידיש, געגועים למשהו שלא יקרה לעולם.

 

חשמל רך וכובע רחב שוליים

 

הרגע חזרתי מהמופע של הזמר האהוב עלי, בוב דילן .   היה מדהים.  חשמל רך ,  מדוייק.  ובעיקר אנושי.  קשה להעביר חוויה כזו במילים.  כמו שאולי קשה להעביר את החוויה המוזיקלית לצופים הרבים שגדשו את האצטדיון.  יותר מכל הוא פשוט נראה אנושי.  ומשורה 16 בדשא, קל היה לוודא זאת.

לא אסקור את רשימת השירים, עשו את זה בוואי נט ויש באתר הרשמי.  

הוא עשה שני שירים (cold iron's bound,  thunder on the mountain) מתוך האלבום modern times  וזה נהדר ( יצא ב-2006).  אלבום אפל עם גרוב חזק ואמריקאי.

  שיר נוסף שנחרט לי היה הבצוע ל ballad of a thin man,   מהאלבום highway 61 revisited . בצוע נאמן מאוד למקור, מפתיע מפלח.

הנגינה והקול החרוך המבוגר , החולשה שגופו הקרין על המה,  מוריד ומחזיר את הכובע,  נתנו לשיר פרשנות נוספת.   היה מקסים, ונזכרתי בהופעה המוקלטת שראיתי משנת 65,  לאותו שיר בדיוק.  מעבר של 40 שנה מקופלות , עשה את שלו  – התרגשתי נורא      דילן זז כל הזמן, קיים אינטרקציה עם הנגנים וגם השתדל לרצות – בניגוד גמור לפרשונוית – קשוב לקהל מתעניין ומחליף אתו מחשבות.  הוא עושה את זה דרך המוזיקה.  הנגנים היו מעולים וגם איכות הסאונד.  הוא בצע את tangled up in blue כשיר השני, מתוך blood on the tracks .  לקח לי שניות אחדות לזהות כל שיר, וסך הכל האהבה לדילן טרייה,  התחלתי להתאהב ברצינות לפני שנתיים, אבל גמעתי במהירות כל אלבום כמעט שיצא (הטובים שבהם),  קראתי את הספר וראיתי כמה סרטי תעודה.  זו לא הנקודה כמובן.  הנקודה שהוא חדר לי ללב.  והיום על הבמה, הוא חדר לי לנשמה. זה היה כ"כ מיוחד ולפרקים הרגשתי כאילו אני בתוך תחנת חשמל ענקית, ולא אצטדיון כדורגל מיוזע.

  האיש שישב לידי היטיב להגדיר את הארוע: " המופע ההזוי ביותר שראיתי בחיים",  אבל הוא אמר את זה עם עיניים נוצצות. זה היה ערב מושלם.

 

 

 

 

 

 

לינק להופעה מדהימה משנת 76: 

http://www.videohippy.com/video/158232/10of11-Bob-DylanHard-Rain-76Idiot-Wind

 

וכי אני מקסימה ומוצאת הכל באינטרנט – הסרט המיתולוגי שנעשה בשנת 67 –  dont look back :

http://veehd.com/video/4402803_dont-look-back-1967

 

להשיג גבר חזק, בעל מעמד,  זו המקבילה לאישה יפהפייה.   גבר חזק הוא כמו המבחן האולטימטיבי לכוח הפתוי, לכוח החיים ולאיכות שלך. כל מה שעשית עד אז, כל מה שלמדת, שננת, היופי שלך, הנסיון שלך התבונה שלך, הכל מסתכם למבחן – האם תצליחי להשיג גבר חזק ובעל מעמד (במעגל הכוח הספציפי בו את פועלת)?  זה יכול להיות, עו"ד בכיר,  שחקן ידוע, מפיק, מרצה,  מנחה,  בוס,  מנהל וכו וכו.   כל אלה צנורות דרכם הכוח מתנקז.  אבל מה שחשוב, מה שמשחק תפקיד בדינמיקה כזו הוא הכוח.   לחזר או להיות מחוזרת בידי גבר כזה,  נותן לאישה תחושה שהאהבה עצמה עברה לרמה אחרת לגמרי.  פתאום אהבה זה לא רק משחק קטן תמים ופנימי שלך ושלו. תוצר הנסיבות הקטנות המזעריות,  הסירוב או הנגישות המקרית שלך אליו ושלו אליך. לא. פתאום האהבה או הרגש הם חלק ממשהו גדול יותר.  הם נמצאים בהקשר רחב יותר ולכן החשיבות של איך משחקים את משחק האהבה, הופכת אסטרונומית.    מרגע שזה קורה, קשה לחזור לאחור למשחקי רומנטיקה פרטיים.    הפתוי גדול מדי.  כשמערבים כוח עם אהבה ותשוקה, התוצאה יכולה להיות שילוב של קטסטרופה ואושר.  והמקבילה הגברית היא כנראה דוגמנית/ שחקנית .  אחרי שנמצאים עם אחת כזו, חופנים ומחבקים ומציגים אותה, איך אפשר לחזור לנשיות הסטנדרטית, אמנם מקובלת ונגישה, אך בנאלית באופן יחסי?   

 

אליה וקוץ בה.  אם בחרת למשכן את הרגש שלך כדי לשחק מלחמה,  ההפסד יהיה מר.  הסיכון גדל.  עצם ההסתכלות על הרומן המתהווה כנצחון או הפסד, הוא כבר מחיר מקדים לשלם על קשר כזה.  כל דבר שייעשה ויוכרע בינך לבינו כבר לא נשאר בינך לבינו.  הוא חלק מקונטקסט רחב יותר שקשור במעמד, באנשים עליהם דרכו כדי לרכוש את המעמד,  בתחבולות, בתככים ובסודות.  זה המחיר שבא עם העניין.   אבל המחיר הזה רק מעצים את התענוג ברדיפה או בחיזור של גבר מסוג כזה.  היכולת לקבל הד נרחב, לפעולות הפרטיות, יוצרות העצמה של ה"אני".  מנציחות את הבחירות הקטנות, הניואנסים, עד לרמה שאין ניואנסים וכל בחירה הרת גורל.   אך מרגע שכל בחירה הרת גורל,  מה שאינו כזה נחווה כנטול ערך.  בחירות או מעשים שלא מובילים להפסד או הישג של כוח, נתפסות כשוליות או מינוריות מדי.   אתה עצמך נחווה כנבדל מיתר האנשים, כי יתר האנשים עוסקים בעניינים פרטיים שאין להם הקשר או הד, לא רק שלאף אחד אין עניין.

 

 

 

זה הולך להיות פוסט קיטורים רגיל. למרות ששום דבר לא רגיל.  יש לי בעיה מציקה עם בחורים. לא הולך לי אתם. אני מתכוונת, על המישור הזוגי. כל עוד זה נשמר בקטע ידידותי, הכל טוב.   ברגע שזה עובר לעניין אישי,  והשכבות הטקטוניות הפנימיות נחשפות, זה לא עובד.  אני חושבת שזה נובע מכך שכשורי התקשורת שלי ממצים את עצמם די מהר. והבחור קולט שאני לא מצליחה לדבר אתו.  עכשיו, לזה יכולות להיות שתי השלכות:  לעשות סקס.   להמשיך לדבר.    מאחר שאני חיה חיים צנועים בארבע השנים האחרונות, זה לא מגיע לאופציה הראשונה.   הקשרון היחיד שהיה לי בשנה האחרונה, ועבר לאופציית הסקס,  נמשך ארבעה מפגשים.  אמנם שניים כללו שהייה של סופ"ש ובלוי זמן ממושך זה לצד זו, ובכל זאת. זה היה די מהיר והזכיר לי למה כדאי להמנע מאופציית הסקס בשלב מוקדם מדי.  בגוף, כמאמר המשוררת, אני מבינה.  אבל סקס הוא לא תחליף לתקשורת.  ליתר דיוק, לתקשורת ביניים.  לעשות סקס בלי לתקשר זה כמו לשים מישהו שמתקשה בבגרות במתמטיקה, בקורס אונ'.  זה בדרך כלל לא ימשך יותר מדי.  וסתם יזכיר לי כמה כשורי התקשורת שלי גרועים, ויאלץ אותי לנקות את הבלאגן (הרגשי) בכוחות עצמי זמן ממושך – אני לא מסוגלת לשכוח כלום.   העניין הוא שגם הקטע עם ה"לא מסוגלת לתקשר" לא מדוייק.  כי כשמישהו נורא מעניין ומקסים אותי, אני מצליחה לתקשר דווקא מצוין.  וזו הבעיה.   עם הבחורים הכי אטרקטיבים, הכי שווים והכי לא מושגים – אותם אני מצליחה להשיג הכי מהר. אבל גם לאבד (בלי קשר לסקס או לא).  דווקא עם הקבוצה הזו יש לי הצלחות פנומנליות, אני תמיד מצליחה לגרום להם להדלק עלי, לרצות ,מעט לרדוף ואפילו קצת לצאת.  אבל אני תמיד, תמיד מאבדת אותם.  ואז נותר לי להתמודד שוב ושוב ושוב עם השלכות האובדן.  כשחשבתי על זה יותר לעומק, גיליתי שעם הקבוצה הזו, הכי אטרקטיבית מבחינתי, גם העמדתי פנים.  לא במשהו ספציפי, לא בשקר, פשוט לבשתי מסכה.  הצגתי.  הייתי מישהי אחרת.   וכשחשבתי על זה יותר לעומק הבנתי: האנשים שמעמידים פנים הם גם האנשים שלא מסוגלים לאהוב.    האם אני לא מסוגלת לאהוב?   האם הבעיה האמיתית היא בי? לא, מובן שזה דיאלוג ביני לבין האחר. ובכל זאת,  מה המשקל שלי בנושא?    כשאני מקלפת עוד שכבות,  אני נזכרת בכך שהדבר שמעורר בי אהבה יותר מכל אצל גבר, זו דואליות.  שילוב של חולשה וחוסר אונים מסויים, עם עוצמה (אינטלקטואלית אבל גם אישיותית) כבירה, שחוצבת את דרכה מבעד למעטפת.   זה הדבר שנוגע בי יותר מכל.   כלומר,  מה שמעורר בי אהבה זה בעצם היכולת להעריץ מישהו אבל גם להגן עליו. לטפח אותו משל היה…גוזל נשרים שנפל מן הקן.   כלומר יש אצלי איזשהו בלבול בין הרצון להגן על מישהו,  לכסות אותו,  לבין אהבה. אני מחליפה אהבה והגנה. או הגנה וצורך. אני לא מחפשת מישהו  חזק ושמח, אלא מישהו עם שונות חזקה,  עם פריכות ועם עוצמה. כלומר ניגוד.  ובאופן לא מודע אני כנראה חושבת, שאני אתן לחלק החלש את ההגנה שהוא צריך, ובתמורה החלק החזק, העצמה הכבירה,  תהיה לשמושיי.  מן עסקת חליפין שקטה בין החולשות שלי לחולשות שלו.  וכך אני תופסת אהבה. 

 

דחף

התעוררתי עם דחף עצום לבקר בניו יורק של שנות ה-70.  זו בעיה משתי בחינות:  ראשית, כרטיס לניו יורק עולה הרבה כסף. שנית,  אנחנו לא בשנות ה-70. בקיץ  הייתי בפנסילבניה, בקנזס ושבוע נוסף בניו יורק.   העיר הזו, איך לומר? התפוצצה בסגול מעל לראש.  לא הצלחתי להתמודד אתה, אז נברתי במוזיאונים רק כדי לגלות שה"מומה" מציג צילומים משעממים, וה"מטרופוליטן" הוא מוזיאון מכובד עם אגפים ארוכים.  אני חושבת שהחוויה הניו יורקית שלי קרתה שעליתי לאוטובוס בשדירה הרביעית (פחדתי לנסוע בתחתית),  ובאחת התחנות עלה מוסיקאי, מלחין, שנעל מגפי גומי גבוהות וחבש מגבעת. המגפיים שמשו תיק בו הוא אחסן את הכבודה היקרה – תווים, ארנק ונייד. זה היה מחזה מרתק ואני הצלחתי בקושי לצלם אותו במצלמה שסחבתי, קאנון דיגיטאלית, שידיד השאיל מישראל.  היה לו שפם מאוד גדול, משוך בשמן,  ולקיצור, הוא נראה כמו משהו שהגיח משנות ה-70.   אחח שנות ה-70. ניו יורק שרצה רוצחים סדרתיים,  לאף אחד לא היה אייפון ואנשים לבשו חותלות (?)   יש לי תשוקה לאזורי הזמן האלה, המוצלים. שממת אזורי התעשייה, שלדי המפעלים,  הרכבות הארוכות, המבטא החמוץ של הניו יורקרים. האנטיפטיות בעיר הייתה בשיאה.  אין ספק, הפעם הראשונה שבקרתי שם, איפשהו ב-95, היה הרבה יותר מעניין.  הקונצרנים המסחריים השתלטו על העיר במידה כזו שאנשים באים היום לטיימס סקוור בשביל הפרסומות(!) צ'לסי הוטל הולך להפוך לקניון והכל מוקרן ומואר בחוסר טעם! אנשים מחוברים לנייד בצורה אינטימיתי מדי…זה פשוט, לא מעניין!  אז מובן שזה מטריד אותי. בכל זאת, אם יכולתי לא הייתי גרה בניו יורק אלא בניו ג'רסי.  אני מתה על הכבישים שמתפתלים פנימה, בין העצים והתחושה האפוקליפטית שיש לנסיעה ברכב.   ומעל לכל הטמפרטורה. כמה מעלות מתחת למה שיש בישראל זה בדיוק מושלם בשבילי, עם העור הבהיר והפריכות הכללית. הטמפרטורה מושלמת ואני לא מרגישה כל כך מוזרה במראה שלי, הבנאלי, בין כל האמריקניות התמירות עם עיניי החייזר הכחולות שלהן.