אני חייבת להחליט אם מה שקרה היה לטובה או לא.  כרגע אני מהמרת שלטובה.  מה זו המילה העלומה בכלל? אהבה.  אני לא מקבלת אותה, אני רוצה קוד אחר. פעמיים וחצי אהבתי.  כל אחד שינה אותי לגמרי, זיקק אותי.  אני חושבת שלאהוב מישהו זה גאונות. מה שאנשים קוראים גאונות מקביל למה שקורה באהבה.  הקיום נקרע. נפרם.  וזה מדהים לעבור את זה. כמו …חוויה פסיכדלית. לדפוק  כדור ל.ס.ד בכל יום משך שלוש שנים.  יותר משאני חושבת שהאדם שאהבתי  גאון (והוא אכן כזה) , האהבה הזו היא סוג של.  אהבה היא הציר, הכוח עליו נסוב העולם. צריך להוסיף אותה לכבידה, לאלקטרו חלש, אלקטרו חזק, לכוח החשמלי.  נו, בקצב הזה אחבר ספור קצר לישו.  ישו הזה יותר ויותר מדבר אלי.  אני מתחילה להבין איך הראש שלו פעל . הוא היה בחור רגיש עם נטייה לפסיכוזה .  והוא ידע לאהוב.  והוא רצה להיות סלב, ואיכשהו דברים השתחררו משליטה והוא מצא את עצמו על הצלב בענויי תופת, ולא ידע מה לומר לעצמו ולאחרים והתחילו הזויות.  ואחרי שהלך לעולמו הפכו אותו לתאגיד. זהו. אני מרגישה הרבה יותר קרובה אליו עכשיו, אבל גם קצת כועסת שסמל הנצרות הוא הצלב,  נקודת הייסורים של ישו.  למעשה הנוצרים לא באמת אוהבים אותו, אלא את ההקרבה שלו עבורם,  את הייסורים שכפרו על החטא שלהם.  כלומר הם אוהבים אותו אהבה אנוכית. סתם מבאס. ישו הזה יותר מדי אהב אנשים. היה צריך לחשוב יותר על עצמו. 

גלויה ובהירה כשמש

 

בערך שנה אני לומדת מחשבת ישראל בבית
כנסת בתל אביב, אצל רב ירושלמי ידוע.  אפשר
לומר עליו שהוא עילוי.   זה היה באפריל שנה
שעברה ש-הוא נתק אתי קשר. הייתי הרוסה רגשית, והתבלטתי בין פסיכולוג (300
שקלים) לבין רב (15 שקלים ).  בחרתי
ברב.   אנחנו לומדים שלל נושאים, והאנשים
שמגיעים איכותיים מאוד.   בין היתר
עסקנו בטקסטים של הרמב"ם, פילוסוף נודע שלא הכרתי. זה פשוט האיר את תפיסת המציאות האנושית, והחברתית, בזוית אחרת.   יתרון נוסף הוא שאני מרגישה קרובה
יותר למשפחה הדתית בירושלים.  

אם לוחצים עלי להגדיר, אני אגנוסטית.  דווקא בראייה כזו קל יותר להעריך את מפעל הדת
היהודית, את השרדותו המרשימה.   אם
הטקסט המקראי הוא מעשה ידי אדם,  הוא באמת
נזר הבריאה.  החוכמה , העומק והנפתלות שיש
בטקסטים האלה מאפשרת סוג של תקווה.  פעמים
רבות העולם נחשף  באכזריות כה רבה,  והטקסטים
האלה מאפשרים להתעטף, ולהתמודד עם האכזריות מזוית שכלתנית, מילולית ואישית
יותר.  אני חושבת שדת היא פסיכדליה.
פסיכדליה מזהירה.  אין לי ביקורת על הדת
היהודית. להיפך.    זה מפעל חזק, אורגני, חי נושף ומתחלף.    הבעיה, אם יש כאן סוג של בעיה, שאינני אדם
מאמין.  כשהצטרפתי לשיעורים עמד איזה חשש, שאחזור בתשובה.  ואולי זו
תקווה?  מכל מקום זה לא קרה.   אני לא מבינה למה צריך את אלמנט האמונה. אמונה
זה   קצת כמו להתאהב בחזקת אלף.     למה אי אפשר לקבל את תרומתו של המכאניזם
הדתי לחיי הפרט והקהילה (והוא תורם בהחלט), ללכת אחריו,  בלא להיות מאמינים?  למה חשובה שפיפות  ה-mind? 

ואני לא חושבת שבחברה השניה, התל אביבית
לדוגמא, יש פחות שיעבוד.   אלה שתי צורות
שונות של התכסות,  או מעטפת.   נדמה
לי שמבחינה תועלתנית,  למעטפת הדתית יש
יתרון עצום.  אני מאמינה גם שהיא זו
שתשרוד. 

מכל מקום, ממצב דואלי קשה להגיע
להחלטות.  ככל שאני לומדת יותר,
מתבגרת,  הדואליות שמצויה בטבעו של העולם
נחשפת בפני. הסתירה שבבסיס כל מורכבות , גלויה ובהירה כשמש.  וזה מעניין, בהחלט מעניין.   אפילו מעורר קצה של תקווה.