אני חושבת שהגעתי לנקודה שהרוחניות המערבית לבדה, לא הספיקה. בשלוש השנים האחרונות קראתי כמויות לא נתפסות של טקסטים, עיוניים וספרות יפה, מהקורפוס המערבי. אני חושבת שהגעתי לאיזו רוויה, לאיזו תחושה שעוד מזה כבר לא יתרום. ולא יהפוך אותי לאדם מאושר או טוב יותר. מזה כשנה אני לומדת מחשבת ישראל אצל רב באיזור מרכז תל אביב (הרב מגיע מירושלים). רב שהוא עילוי. זה נפלא וזה התחיל קצת אחרי שאבדתי אותו וידעתי שזה או להתחיל מחדש או לחדול. יש לי במשפחה דתיים (חרדים לאומיים) אבל זו לא הסיבה שהפנתה אותי ללימוד . זו אולי תוצאת לוואי של הלימוד שאני יכולה להרגיש קצת יותר קרובה אליהם. אבל עדיין עומד הפער מפני שאני לא מקיימת מצוות, והם כן. אני זוכרת שהרגשתי , שהבנתי בפחד, שהתהום פתאום העמיקה. ועכשיו שהוא ילך ממני אז האובדן יהיה כזה שאולי ייטול את חיי. ושיש פה סכנה אמיתית. חששתי לחיים שלי. הבנתי שאני חייבת למלא את עצמי בחיים ותקווה. שאני רוצה להרגיש קטנה וחסרת ידיעות, כמו ילדה, ושהתרבות המערבית לבדה, עם הנחות היסוד שלה לבדן, פשוט לא מספיקות. שאני צריכה תנועה בין מערכת ההמשגה שגדלתי עליה, האירופאית, שתופסת את עצמה כמרכז, למערכת שיש לה שאלות ותשובות מוסריות נבדלות – ואוכל להתחבר. וכמובן היהדות הכי נגישה והכי קרובה אז זה נבחר. נראה לי שהדבר הכי הדהים אותי וגם הקסים, היה לראות את הטפול בשורשי השאלות שהפילוסופיה המערבית מעלה, מזוית אחרת לגמרי. דיונים שלמים שהתקיימו כבר לפני מאות שנים והביאו למסקנות . הרי יש שם המון פתרונות , המון זויות, שמשום מה כל זה נעדר מדיונים פילוסופיים שלמדתי. מוזר לי לחשוב שבכירי הוגי המערב לא ידעו לקרוא דף גמרא, לא משום שהם צריכים להאמין ולקיים מצוות, פשוט מטיב הדיון שכבר נערך במה שהעסיק אותם. שאלות של גוף ונפש, של מוסר, של אני-אתה. בסך הכל אלה שאלות שהצמיחו זקן. אבל, אני צריכה להזכיר לעצמי, יהדות היא לא דת מתפשטת. אולי לכן כל זה נשמר בכזה סוד. אם כן, היה לי מזל. היה לי מזל לקבל גישה. אני ברת מזל. אני מנסה לומר לעצמי יום יום, כשאני מתעוררת והוא לא לצדי, מתעוררת לתוך האובדן, אני ברת מזל.
חוויות חשקניות 