לילה נופל כמו חרדה

 

1. האמת שאני אוהבת אותו,  זה של השלוש שנים .   זו אמת מפוקפקת ולא נעימה, אבל  אני אוהבת אותו ובחיים לא אהבתי מישהו ככה. אני גם לא אוהב ככה, כי הוא נתק אותי מהכישוף של האהבה. והמיתולוגיה שלה. חצי הדרך לבטל מנגנון  זה לחשוף אותו.   אף אחד לא רוצה לדעת איך מתאהבים, אף אחד לא רוצה לראות מאחורי הקלעים. אבל המניאק בן זונה חלאה הזה… הראה לי.

לפני יומיים הייתי בהקרנה של סרט.  לפני הסרט הקרינו סרט קצר בשחור לבן, צרפתי משנות החמישים, על תעשיית הבקר. זה התרחש בפריז או על יד פריז. כולל תמונות קשות, הזהירו אותי.  עגלי חלב ופרות וכבשים מובלים לשחיטה.  גם סוסים היו שם, מהם הכינו שמורי בשר. זה היה מפורט וכירורגי.  ולא היה נעים לראות את זה. אבל גם נראה לי נכון לדעת את האמת בנושא.

"אתה צמחוני?", שאלתי את אחד הבחורים שישבו

" כן. נראה לי שכולם כאן"

" את אוכלת בשר?"

" אוכלת בשר. "

כל הבנות הסתירו את העיניים, שתיים קמו ויצאו.  עדיין, נראה הוגן לדעת משהו על התעשייה שמזינה אותי.  יותר מזה, מה שראיתי  נראה הוגן.  הם דאגו להמית במהירות את החיות שנראו במצב טוב.  אבל הסרט נעשה בשנות החמישים,  ותעשיית הבקר השתנתה . התפוקה והיעילות של המנגנון מקבלים  קדימות מדאיגה והתיעוש הפך את התעשייה למשהו דמוי טרבלינקה (דבריו של בשביס-זינגר).   אם מתקיים מאבק, הוא צריך להתרכז במחאה על תנאי הגידול וצורות ההמתה.  אלה הנקודות שאני יכולה להזדהות עמן. 

2.   אני חולמת חלומות מטרידים לאחרונה.  חלום ארוטי חזק,  דבר שלא קרה מזה שנים.    האיש התגורר בהתנחלות, בקצה הר. הדרך היחידה להגיע אל ההתנחלות היא ברכבל.  הגעתי לנקודת האיסוף והוא בא לקראתי, לבוש מכנסי ג'ינס ועל ראשו כיפה שחורה.  חשתי בושה,  הייתי בשמלה קצרה וכוונות גלויות.  הצטופפנו על הרכבל, מוקפים אנשים. משהו אפוקליפטי עמד באויר.  הרכבל עצר במספר נקודות לאורך ההר אבל הוא גר הכי גבוה. בבית  הכל מעץ, חוץ מאתנו.  נשכבנו על המיטה. אני לא זוכרת את המעשה,  רק שהירכיים שלי זלגו והוא הסתכל עלי  שוכבת מפושקת. חשתי בושה  וקמתי  להשטף.   פחדתי נורא.  זה היה כאילו עץ גדול נפל.   משם, המקום הירוק וההררי הזה,  נחתך החלום לספריית ילדים.   בספרייה, עבד כספרן, מי שאהבתי בשלוש השנים האחרונות.  הייתה לו בת פעוטה.  ואני טפלתי בה במסירות. לאט לאט הבנתי שהם בסכנת חיים, שניהם.   עמדתי בספרייה הננסית,  וחשבתי על האינטלקטואל המאמין. ואז, נמצאתי שוב בהר.  הכיפה שלו הייתה לבנה וברסלבית הפעם, והוא ישב ונגן בגיטרה עצובה. ידעתי שהדברים לא ייגמרו כל כך מהר. רק מתחילים.   התעוררתי שטופת זעה.. זה בחיים לא קרה, לא ככה.  אולי רק פעם.  כל כך פחדתי. לחייו של האיש שאהבתי, חיי ומה יקרה עם האינטלקטואל. 

 

אהבה זו הדרך היחידה לעכב את המוות.  לעכב. אני יותר ויותר מבינה משהו על הדיכאון. אני חושבת שדיכאון זו גם דרך לעכב את המוות.  אבל שתי הדרכים לא עובדות.   למה אני כותבת על המוות?   כששמים רעיונות במילים הופכים אותם לקונקרטיים.  מסיחי דעת.  הלוואי והייתה לי יכולת נבואית.  והייתי יודעת אם פעם מישהו יזיין אותי כמו ש,  כמו שאני באמת רוצה.  איך שהיה נכנס, הייתי יודעת הכל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s