כמה הערות נירוונה מטושטשות

 

אני מרבה להקשיב לנירוונה בזמן האחרון. 

 

I like it im not gonna crack

 

1. הניסור הרך של הגיטרות,  העשן מסתלסל באויר.  סיאטל, שנות התשעים.   לעזאזל, קורט קוביין הוא נפש רגישה ומטורללת לגמרי, וזה טבעי שידבר אלי.  מלך האנדרגראונד, הג'ינס המטונף והשיער המשיי הלבן. 

קשה לי לא להתבונן על התופעה של נרוונה מהמישור המיסטי, קוביין הוא מזל דגים כמוני. נפש רגישה שנאבקה להחלץ מהעולם במהירות האפשרית. אני מבינה את זה היום הרבה יותר מגיל 14, אז נגשתי למוכר ב"אוזן השלישית" ורכשתי את   Nevermind.   אני זוכרת שהעברתי אצבע על הזין הקטן של התינוק.   הגטרות נסחו את חרדת השתיקה. כילדה בת 14 נירוונה היו חידוש גמור, הידע המוסיקלי שלי בשעתו הסתכם במוסיקה קלאסית, בעקבות 6 שנות למודי פסנתר כושלות.

 

2. קוביין עלה מווייט טראש מוחלט, ולשם גם חזר. מעולם לא הצליח להתרומם מהמעמד הזה. ולא רצה.  כשבוחנים את הסם שבחר לעצמו, הרואין, אפשר להבין שכותר "מלך האנדרגראונד" היה זר לו בדיוק כמו האנשים בחייו.  הוא לא יכל לעשות עם זה כלום.   הרואין גורם לתחושת המועקה להיות מתוקה ונעימה יותר. החוויה הפנימית הבסיסית של בן מזל דגים היא הרואינ-ית.  קוביין לא רצה להחלץ מעצמו ומגורלו, להיפך.   הוא העלה את נרוונה לפסגה בעבודה קשה מתוך ידיעה שיום יבוא ויאלץ לעשות את כל זה בכיוון מטה.  תשוקת הנפילה היא שדרבנה אותו לעלות.

כולנו, אוהבי נירוונה, חשבנו לרגע על עצמנו מתחת לגשר שחור, על הגבול הקנדי,  מטונפים מכמיהות כושלות. הזדהינו עם קוביין. השלכנו עליו את עצמנו.   הדקנו את חולצת הבד המשובצת, קרענו את dr martens,  הרחנו,השתנו, הרטבנו את עצמנו קצת.   

 

3.  Polly  , השיר השישי באלבום, אחד התמוהים שבהם ללא ספק. עד שמתבררות הנסיבות.  באיזור 1989 פעל בסיאטל וונקובר רוצח סדרתי.  אחת מקורבנותיו הייתה נערה בת 15 שנחטפה ועונתה במרתף ביתי, במלחם , סכין ומכשירי מתכת שלא יביישו פרק של "המנסרים מטקסס". היא הצליחה לברוח כשהרוצח לקח אותה אתו לתחנת דלק למלא את המצבר. הספור התפרסם , וקוביין הקדיש לה את השיר. על המילים של Poly, כפי שמספרים, אמר בוב דילן על קוביין (בהתייחסותו היחידה לתופעת נרוונה ) ,  לילד הזה יש לב.   קוביין ודילן הם אולי שני האמנים ההפוכים ביותר  ואם הייתי צריכה לחשוב על עוד אמן עם דרגת רגישות דילנ-ית, זה היה קוביין.   יצר ההרס אצל דילן מעורר את החיים. דילן נחלץ מהמחשכים על ידי התנועה קדימה, וממציא את עצמו מחדש. אצל קוביין ההליכה נגד עצמו יוצרת התקרבות אינטימית למוות.  התשוקה לפול גוברת ככל שהוא מעפיל. כשהגיע לשיא הצלחתו החל לחשב את צעדיו לקראת הסוף.  הנשמה הקוביינ-ית היא נשמה מפותחת,  שקטה. והשיר המאפיין אותו יותר מכל , הוא זה שחותם את האלבום,  Something in the way.  

 

 

Underneath the bridge
Tap has sprung a leak
And the animals I've trapped
All become my pets
And I'm living off of grass
And the drippings from the ceiling
It's okay to eat fish
'Cause they don't have any feelings

Something in the way
Something in the way, yeah

Something in the way
Something in the way, yeah

Something in the way
Something in the way, yeah

Underneath the bridge
Tap has sprung a leak
And the animals I've trapped
All become my pets
And I'm living off of grass
And the drippings from the ceiling
It's okay to eat fish
'Cause they don't have any feelings

Something in the way
Something in the way, yeah

Something in the way
Something in the way, yeah

Something in the way
Something in the way, yeah

 

 

 

 

 

     

 

 

אני יודעת שיש לי נטייה לדבר פה בבלוג בצפנים.  זה מפני שקשה לי לפעמים עם עובדות כפי שהן – עובדות הן עניין זמני בעולמי.  בארבע שנים האחרונות עברתי משהו קשה. ואפילו מתעתע.  היכרות עם מישהו שנתה אותי.  כשאני כותבת את זה, פתאום הכל נראה ונשמע בנאלי.  הרי המון נשים פותחות כך פסקה, הרי נשים תמיד מתפלשות ברגש, עורכות יחסים. אבל זו לא הייתה מערכת יחסים, לא במובן הרגיל.   זה הזכיר יותר מפגש בין ערפד למישהי שקצת רוצה להיות כזו, אבל לא יודעת מה המחיר שתאלץ לשלם.    במהלך השנים האלה חששתי לחיי, היו נקודות ספציפיות שאכן האמנתי שהסוף קרב.   השתדלתי מאוד להאחז במשפחה, הדקתי קשרים עם חברים. התחפרתי בספרי הלימוד. עשיתי כמעט הכל כדי להציל את עצמי. וזה עבד. נצלתי!  אבל כיום גם אני ערפד. זה המחיר ששלמתי בהתקרבות לאדם הזה, המציג את עצמו כמסתורי. ערפילאי.  והוא אכן כזה.  אהבתי אותו כמו שלא אהבתי בחיי פחות או יותר. אני גם יודעת בלב שלם, ככה יותר לא יהיה.  התנתקתי מהכשוף של האהבה. ומהמיתולוגיה שלה.  ולמדתי שהקשר ביננו לאחר קיים קודם כל במחשבתנו.  

כשהייתי בת 16 הפגיש אותי נתיב חיי עם בנזוגי הראשון, א'.  היינו יחד כמעט ארבע שנים, אהבנו. זו הייתה אהבה נפלאה ושלמה, כמעט מוחלטת.  רומנטית ושייקספירית.  אני יודעת שיש לי אותה. הזכרון החם הזה מתעקש בלילות שהבדידות לא משאירה מקום. כשהלילה מתנפח בחוץ והמאוורר חורק, אני רוצה לבכות ונזכרת, לערפדים אין דמעות.  והטון החם שלו חודר מבעד לכל ומגן אותי.  ומאפשר לא לשנוא את עצמי ואת גזע האדם. לא לרצות להמחק. אהבה אותנטית, משהו מהעבר שמונח מולי – א' מסכים לשמור על קשר מסויים, וזה נפלא.  והוא אנושי, אבל מה שיש ביננו, זה קצת לא אנושי. עשר שנים לעזאזל.

 

אני רוצה לדעת שמה שקרה בשנים האחרונות, לא פגם באנושיות שלי. אני רוצה להאמין בזה.  נפגעתי במידה כזו שאדם אחר היה חדל להיות. ואילו אני המשכתי.  האמת היא תמיד מגע פנימי בלתי מוסבר.   עמדתי בנקודה קצונית,  בין היש לאין . וזו הנקודה הכי מסוכנת.

 

על הגבול בין היש לאין

 

עוברים פה דברים מוזרים בשבועיים האחרונים. אני נעה בין מיטות ועננים, לא ישנה. הפסקתי והשלמתי עם אי אנושיות – אני פגומה כי הוטל מום ועליי לשמר אותו כמו סוד.  תמיד חלמתי על אהבה ותמיד הייתה רחוקה , כמו הכוכבים בחוץ כשפותחים חלון והאור אז מטפס.

הסכם נוסח כדלקמן: להעפיל לפסגה אינטלקטואלית רגשית, לחוות פסיכדליה, לעולם לא לחלות באהבה.  מוסכם? אז עשיתי הסכם. אני זוכרת את עצמי קוראת פאוסט, מזילה ריר על הדפים. נשארתי על יד , ואז אהבה למישהו גרמה לי להיות מדוייקת. חלמתי על דיוק, אבל דיוק זה אומר סכין, פצע .  ואי אפשר עוד לתקן אותי.

יש פה גורל מיוחד מאוד. לאו דווקא גורל נחמד,  מוצלח או נוצץ, אבל מיוחד מאוד.  זה אומר שהצמתים בחיים,  אנשים ספציפיים שיש לפגוש ולהצטופף באיזו קרבה (הזחל על הפטרייה הפסיכדלית!) – הם יגיעו למפגש כמו שאני אגיע. בינתיים היו שלושה.   הו מיתולוגיה! 

אני מתרגשת מאוד כשעושים אותי חפץ, זה פשוט נורא.  אני שוכבת שם בין הארוס לטנטוס.  הארוס ברור. והטנטוס הוא רק שם נוסף להעדר.  אני ננקבת כל פעם, עד שבסוף… זה עונג נשי. לחוש את ההעדר המתעצם על ידי היש המתעצם של הגבר. זה עונג מיוחד, מזוכך. אבל מי שנמצא בגבול בין היש לאין מסתכן מאוד.   כתףאנושיתנלחצתרגלייםנפתחות בהסכמהשפתיים- כשרוןמוחלטלהתמסרות.  האור מטפס עד ש..ש..ש

 

 

Someone like you / Adele

 

I heard, that your settled down.

That you, found a girl and your married now.

I heard that your dreams came true.

Guess she gave you things, I didn't give to you.

Old friend, why are you so shy?

It ain't like you to hold back or hide from the lie.

I hate to turn up out of the blue uninvited.

But I couldn't stay away, I couldn't fight it.

I'd hoped you'd see my face & that you'd be reminded,

That for me, it isn't over.

Nevermind, I'll find someone like you.

I wish nothing but the best, for you too.

Don't forget me, I beg, I remember you said:-

"Sometimes it lasts in love but sometimes it hurts instead"

Sometimes it lasts in love but sometimes it hurts instead, yeah.

You'd know, how the time flies.

Only yesterday, was the time of our lives.

We were born and raised in a summery haze.

Bound by the surprise of our glory days.

 

I hate to turn up out of the blue uninvited,

But I couldn't stay away, I couldn't fight it.

I'd hoped you'd see my face & that you'd be reminded,

That for me, it isn't over yet.

Nevermind, I'll find someone like you.

I wish nothing but the best for you too.

Don't forget me, I beg, I remember you said:-

"Sometimes it lasts in love but sometimes it hurts instead", yay.

Nothing compares, no worries or cares.

Regret's and mistakes they're memories made.

Who would have known how bittersweet this would taste?

Nevermind, I'll find someone like you.

I wish nothing but the best for you too.

Don't forget me, I beg, I remembered you said:-

"Sometimes it lasts in love but sometimes it hurts instead"

Nevermind, I'll find someone like you.

I wish nothing but the best for you too.

Don't forget me, I beg, I remembered you said:-

"Sometimes it lasts in love but sometimes it hurts instead"

Sometimes it lasts in love but sometimes it hurts instead, yay yeh yeah

 

 

 

 

   

 

 

אנטימיתולוגיה

אבל מה הבעיה?  אנשים מבריקים שרואים אך ורק את עצמם.  כדי לא לראות את הזולת צרי להפוך את הזולת למשהו
אחר, לא אנושי. משהו מיתי.  אנשים שרואים
רק את עצמם , אך ורק את עצמם, בסופו של דבר מגלמים מיתולוגיות. במיתולוגיה, האחרים
מגלמים ניצבים.  אמצעי כלשהו עבור הגיבור,
לעבור מסע.  ולעבור על פניהם.    הקסם העז
במיתולוגיה מזכך את תחושת הבדידות. הן של הגיבור והן של זולתו, זולת נעזב במקרים
רבים.  הקסם במיתולוגיה הוא הנצחיות שלה.
או הבטחת הנצח.  המיתוס תמיד קיים וכל עוד
אוחזים בו, גם אנחנו כאלה.   רק צריך
להזהר שמא נלכדנו במיתולוגיה של מישהו אחר. כי כשהוא יחלוף על פנינו, והוא
יחלוף, אנחנו לא נהיה עוד. אנחנו נומת.

 

הבזק

 

ל-א' היקר,

תודה שאתה קיים. ושאתה מי שאתה.    בחור מחונן,
אבל בצניעות. ואתה מאמין בנשים ובכשרון של נשים אפילו יותר ממני.
תודה שאתה יודע איך לשכנע אותי להאמין בעצמי.

איך שאתה יודע לתפוס אותי, בזמן כמו
אתמול,  ולהבין בדיוק ממה הקושי נובע.
ולהבין שזה בעצם לא כזה נורא , ולגרום לי לחזור להאמין בעצמי. תודה שאתה אוהב אותי
למרות כל השנים. שיש לי את הידיעה הזו בעולם, שמישהו כמוך, מבריק ומופלא  כמוך, אהב ואוהב אותי. ותמיד יאהב אותי.   ואנשים
אמרו,  זה יישכח. אמרתי, לא. האהבה ביני לבינך תהיה
גם עוד עשור. והנה עוד עשור.  למרות שאנחנו
כבר לא.

 אתה קסום ונפלא.  וקורא אותי בצורה מדוייקת. מכאן האמונה בחיים, עד היום – יש אהבה בעולם.  יש אהבה
וצריך לדעת איך לגשת אליה. ומיתולוגיה היא לא הדרך. היא לא דרכי. למרות המשיכה
למיתולוגיה, זו לא הדרך. לא.  תודה שנתת לי
דוגמא בחיים, אהבה הדדית ומלאה ואנושית, בגיל צעיר. שהיינו בשלים לזה בגיל
כה צעיר.  שגרמת לי להתפתח
בגיל 16-20,  ולהפוך להיות האישה
שאני.  וכשאני מביטה בך אני נמלאת הערכה
ואהבה. קנית לי את ספרי השירה של בלייק ופלאת' ואת "ספורי קנטרברי" של
צ'וסר ליומולדת,  פתחת אותי לכתיבה של
אבידן בגיל 16. ושל עמיחי.  והכרת לי את
"המלך ליר". והראיתי לך את הספר הבלתי אפשרי ההוא, the emperore's new mind והיינו מדברים. ומשחק המחשב של חולית ותולעי החול. 
תודה שבאת לראות אותי מציגה את הפרוייקט סיום במדעי המחשב, בתיכון.  והלכנו לקנות כריך גבינה. ועודדת אותי כי חששתי.   שבת ואמרת שאני חזקה, עד שהאמנתי. ועכשיו אני
כבר משוכנעת.  ואמרת כל הזמן כמה אני מלמדת
אותך וכמה אני נותנת.  ותודה שאתה מהגברים
היחידים,  שיש להם האפשרות להעריך בצורה נכונה
נשים. כלומר לראות את התרומה האינטלקטואלית שלהן לעולם ולא לבטל.  להעריך, למצוא את הנשים המוכשרות ולקרוא
ולהוקיר אותן. תודה שאתה פמיניסט אפילו יותר משאני. ואתה לא מוותר. ואתה יודע שיש
מאבק, כמו שאמר לאונרד כהן, there is a war,  אבל יש גם שלום. ועזרת לי לעשות שלום עם עצמי.

אוהבת,

א

 

אני כל כך שמחה שיש בחיי את האקס שלי. האקס (הראשון), שמכיר אותי מגיל 16. היינו יחד מעל שלוש שנים. אם יש אדם אחד בעולם שבאמת ובתמים מבין מכיר את נבכי הנפש, יודע איך לראות כשאני מפעילה מניפולציות על עצמי, יודע מה כוחי – זה הוא.   פעם הוא היה מיתולוגי, היום אחרי הארבע שנים האחרונות, אני לא מאוהבת אבל עדיין אוהבת כמובן. ולכן אפשר יותר לתקשר בקלות.  עבר עלי יום קשה.  דברנו כמעט שעה בטלפון.  כל כך הרבה דברים שהוא אומר פשוט נכונים.  והוא פמיניסט. השילוב של גבר מבריק ופמיניסט זה דבר נפלא.  הדבר שכובש את לבי. הוא אמר שנשים צריכות להאבק על הצלחה , זה נכון, וברוב המקרים להאבק קשה יותר. אבל הנטייה שלי להציג את עצמי כמסכנה פשוט תמשוך אלי אנשים שיראו ויתייחסו אלי בצורה הזו. על כל התחושות שלי הוא ידע פשוט איך לענות. 

האקס השני שלי, גם כן נמצא בחיי. וובכן הוא בחור עם אבחנות פסיכולוגיות גבוהות. ויש לו גם כשרון להצחיק אותי. אבל הוא קצת יותר קשוח ופחות מבין אינטואיטיבית מהראשון. ועדיין, רוב הזמן אני מדברת אתו והוא עוזר מאוד.  הוא בחור מופלא ומוכשר. גם בלעדיו אני לא יודעת מה הייתי עושה.

                                                    

                                                                            *

 

אני מרגישה שאחרי שאנחנו נפרדים, הבחורים אתם הייתי (בקשר רציני) מתגלים כמקסימים. כלומר, הקושי הוא בתוך הזוגיות . כמובן.     קשה לי מאוד. יש לא מעט בחורים שרוצים לצאת אתי אבל אני מבינה כיום מה אני מחפשת: מעל לכל פמיניסט, אני צריכה גבר מאוד פמיניסט. שמאמין בנשים וביכולות שלהן. כמו שני האקסים שלי.  שנית, הוא חיב להיות מבריק/ מחונן.  ושלישית, הוא צריך להיות בעל אגו צנוע יחסית. ומאוד עדין אבל גם נחרץ בדברים החשובים (למשל כשצריך לעודד או להצחיק אותי או להכין חביתה).  זהו, כל היתר פחות קריטי. אלה הם שלושת הדברים. הבעיה שגבר פמניסט קשה למצוא ,ומחוננים יש מתי מעט. גם האגו הגברי הוא בד"כ דבר מנופח.

 

ערפילון

 

ערפילון היא מכונה בגודל תא אדם בעלת 12 זרועות הפונות לכל הכיוונים. בקצה הזרועות יש תפסנים המאפשרים לערפילונים להתפס זה בזה ולחבור יחד למבנים גדולים יותר. הם אינטליגנטיים ויכולים למזג ולשתף יכולות חישוב כדי ליצור אינטליגנציה מבוזרת. מרחב מלא בערפילונים נקרא מרחב ערפל.  הערפל מזכיר סביבה וירטואלית אלא שהוא קיים בעולם הממשי. הערפל יכול לחכות כמעט כל סביבה שהיא. אך בעיקר, האינטליגנציה המבוזרת של הערפל יכולה לעמוד מול אדם, לסרוק את מוחו וליצור מחדש, לשקף, ישות שנקראת איש ערפל.    הערפל טורח רבות כדי שלא תרגיש שהוא שם. לעתים, אנשים הולכים בחדר מלא בערפל ופשוט לא יודעים זאת. 

האם הערפל עשוי לחוש בדידות?  בשעה שהוא משקף, מהן תחושותיו?   וכשמישהו מתרחק, כמה זמן נותרת הדמות קבועה ברוחו של הערפילון. מתי עשוי לתבוע את עצמאותו, ואם תנתן לו, מה ייעשה בה? 

טעויות מצטברות

 

יש שתי צורות להתבונן על מה שקרה בארבע השנים האחרונות; האחת היא דרך טרגדיה, וזה כך תשעים וחמישה אחוזים מהזמן.  קרתה טראגדיה שבעקבותיה אני לא מצליחה כל כך להרגיש , או להימשך. היכולת להרגיש פחתה, הזמן סבוך כערפל. וזה יגדל עם הזמן, כמו האנתרופיה.

דרך אחרת היא לראות את זה כחוויה הפסיכומיסטית הראשונה בחיי. מבלי לטפטף סם הזייתי, חוויתי פסיכדליה שלוש שנים. ועכשיו, כדי לשמור את החוויה, אני מנתקת את עצמי מקירבה אנושית שעשויה לאיים על אותו זיכוך.  אי הצדק איננו שאלה בחמשת האחוזים. המציאות  מהירה מאוד, הכל קורה בדיוק.

 השאלה מה נכון לא מעסיקה אותי יותר.  אאלץ לחיות עם תוצאות מה שקרה עוד כמה שנים טובות. ומי יודע?

אבל הכאב הנלווה למצב האנומלי, הכאב.  הפתרון רוב הזמן הוא התעלמות. התעלמות מכאב על ידי משימות. לצד זה, נסיון לחיות חיים בריאים ככל האפשר. חברים ופעילויות חברתיות, לדאוג להיות באיזשהו קשר.  יחסים נורמליים עם הוריי ומשפחתי.  להמנע מאינטרקציות או מעשים לא מוסריים או מוזרים- רוב הזמן.  רוב הזמן ניתן להתעלם מהכאב אך לפעמים הוא נוכח – הסימן היחיד לקיומי, ואל מי שהייתי. 

 מה שקרה עיוות את המבנה התקין שלי כאדם. זו לא הייתה בחירה כי לא ידעתי בדיוק אל מה אני נכנסת.  זו הייתה חוויה מיסטית, או סתם דפק שכלי או הורמונים או מינהור – תלוי מי שואלים.  כל התשובות נכונות, זו רק אני שטועה תמיד.   אני משועבדת. "ואל אשך תשוקתך והוא ימשל בך" , ממלמלת לעצמי יום אחרי יום.   קל לשלוט בי דרך הרגש.  אם אני מרגישה למישהו, אני אוהבת בצורה מוחלטת. אבל יש גם רגישות לזיהום הזה. סוג של זיהום רגשי אם ישאלו שוב.