על הגבול בין היש לאין

 

עוברים פה דברים מוזרים בשבועיים האחרונים. אני נעה בין מיטות ועננים, לא ישנה. הפסקתי והשלמתי עם אי אנושיות – אני פגומה כי הוטל מום ועליי לשמר אותו כמו סוד.  תמיד חלמתי על אהבה ותמיד הייתה רחוקה , כמו הכוכבים בחוץ כשפותחים חלון והאור אז מטפס.

הסכם נוסח כדלקמן: להעפיל לפסגה אינטלקטואלית רגשית, לחוות פסיכדליה, לעולם לא לחלות באהבה.  מוסכם? אז עשיתי הסכם. אני זוכרת את עצמי קוראת פאוסט, מזילה ריר על הדפים. נשארתי על יד , ואז אהבה למישהו גרמה לי להיות מדוייקת. חלמתי על דיוק, אבל דיוק זה אומר סכין, פצע .  ואי אפשר עוד לתקן אותי.

יש פה גורל מיוחד מאוד. לאו דווקא גורל נחמד,  מוצלח או נוצץ, אבל מיוחד מאוד.  זה אומר שהצמתים בחיים,  אנשים ספציפיים שיש לפגוש ולהצטופף באיזו קרבה (הזחל על הפטרייה הפסיכדלית!) – הם יגיעו למפגש כמו שאני אגיע. בינתיים היו שלושה.   הו מיתולוגיה! 

אני מתרגשת מאוד כשעושים אותי חפץ, זה פשוט נורא.  אני שוכבת שם בין הארוס לטנטוס.  הארוס ברור. והטנטוס הוא רק שם נוסף להעדר.  אני ננקבת כל פעם, עד שבסוף… זה עונג נשי. לחוש את ההעדר המתעצם על ידי היש המתעצם של הגבר. זה עונג מיוחד, מזוכך. אבל מי שנמצא בגבול בין היש לאין מסתכן מאוד.   כתףאנושיתנלחצתרגלייםנפתחות בהסכמהשפתיים- כשרוןמוחלטלהתמסרות.  האור מטפס עד ש..ש..ש

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s