כמה הערות נירוונה מטושטשות

 

אני מרבה להקשיב לנירוונה בזמן האחרון. 

 

I like it im not gonna crack

 

1. הניסור הרך של הגיטרות,  העשן מסתלסל באויר.  סיאטל, שנות התשעים.   לעזאזל, קורט קוביין הוא נפש רגישה ומטורללת לגמרי, וזה טבעי שידבר אלי.  מלך האנדרגראונד, הג'ינס המטונף והשיער המשיי הלבן. 

קשה לי לא להתבונן על התופעה של נרוונה מהמישור המיסטי, קוביין הוא מזל דגים כמוני. נפש רגישה שנאבקה להחלץ מהעולם במהירות האפשרית. אני מבינה את זה היום הרבה יותר מגיל 14, אז נגשתי למוכר ב"אוזן השלישית" ורכשתי את   Nevermind.   אני זוכרת שהעברתי אצבע על הזין הקטן של התינוק.   הגטרות נסחו את חרדת השתיקה. כילדה בת 14 נירוונה היו חידוש גמור, הידע המוסיקלי שלי בשעתו הסתכם במוסיקה קלאסית, בעקבות 6 שנות למודי פסנתר כושלות.

 

2. קוביין עלה מווייט טראש מוחלט, ולשם גם חזר. מעולם לא הצליח להתרומם מהמעמד הזה. ולא רצה.  כשבוחנים את הסם שבחר לעצמו, הרואין, אפשר להבין שכותר "מלך האנדרגראונד" היה זר לו בדיוק כמו האנשים בחייו.  הוא לא יכל לעשות עם זה כלום.   הרואין גורם לתחושת המועקה להיות מתוקה ונעימה יותר. החוויה הפנימית הבסיסית של בן מזל דגים היא הרואינ-ית.  קוביין לא רצה להחלץ מעצמו ומגורלו, להיפך.   הוא העלה את נרוונה לפסגה בעבודה קשה מתוך ידיעה שיום יבוא ויאלץ לעשות את כל זה בכיוון מטה.  תשוקת הנפילה היא שדרבנה אותו לעלות.

כולנו, אוהבי נירוונה, חשבנו לרגע על עצמנו מתחת לגשר שחור, על הגבול הקנדי,  מטונפים מכמיהות כושלות. הזדהינו עם קוביין. השלכנו עליו את עצמנו.   הדקנו את חולצת הבד המשובצת, קרענו את dr martens,  הרחנו,השתנו, הרטבנו את עצמנו קצת.   

 

3.  Polly  , השיר השישי באלבום, אחד התמוהים שבהם ללא ספק. עד שמתבררות הנסיבות.  באיזור 1989 פעל בסיאטל וונקובר רוצח סדרתי.  אחת מקורבנותיו הייתה נערה בת 15 שנחטפה ועונתה במרתף ביתי, במלחם , סכין ומכשירי מתכת שלא יביישו פרק של "המנסרים מטקסס". היא הצליחה לברוח כשהרוצח לקח אותה אתו לתחנת דלק למלא את המצבר. הספור התפרסם , וקוביין הקדיש לה את השיר. על המילים של Poly, כפי שמספרים, אמר בוב דילן על קוביין (בהתייחסותו היחידה לתופעת נרוונה ) ,  לילד הזה יש לב.   קוביין ודילן הם אולי שני האמנים ההפוכים ביותר  ואם הייתי צריכה לחשוב על עוד אמן עם דרגת רגישות דילנ-ית, זה היה קוביין.   יצר ההרס אצל דילן מעורר את החיים. דילן נחלץ מהמחשכים על ידי התנועה קדימה, וממציא את עצמו מחדש. אצל קוביין ההליכה נגד עצמו יוצרת התקרבות אינטימית למוות.  התשוקה לפול גוברת ככל שהוא מעפיל. כשהגיע לשיא הצלחתו החל לחשב את צעדיו לקראת הסוף.  הנשמה הקוביינ-ית היא נשמה מפותחת,  שקטה. והשיר המאפיין אותו יותר מכל , הוא זה שחותם את האלבום,  Something in the way.  

 

 

Underneath the bridge
Tap has sprung a leak
And the animals I've trapped
All become my pets
And I'm living off of grass
And the drippings from the ceiling
It's okay to eat fish
'Cause they don't have any feelings

Something in the way
Something in the way, yeah

Something in the way
Something in the way, yeah

Something in the way
Something in the way, yeah

Underneath the bridge
Tap has sprung a leak
And the animals I've trapped
All become my pets
And I'm living off of grass
And the drippings from the ceiling
It's okay to eat fish
'Cause they don't have any feelings

Something in the way
Something in the way, yeah

Something in the way
Something in the way, yeah

Something in the way
Something in the way, yeah