Diamonds and rust  – Joan Baez

 

 

I'll be damned

Here comes your ghost again
But that's not unusual
It's just that the moon is full
And you happened to call
And here I sit
Hand on the telephone
Hearing a voice I'd known
A couple of light years ago
Heading straight for a fall

As I remember your eyes
Were bluer than robin's eggs
My poetry was lousy you said
Where are you calling from?
A booth in the midwest
Ten years ago
I bought you some cufflinks
You brought me something
We both know what memories can bring
They bring diamonds and rust

Well you burst on the scene
Already a legend
The unwashed phenomenon
The original vagabond
You strayed into my arms
And there you stayed
Temporarily lost at sea
The Madonna was yours for free
Yes the girl on the half-shell
Would keep you unharmed

Now I see you standing
With brown leaves falling around
And snow in your hair
Now you're smiling out the window
Of that crummy hotel
Over Washington Square
Our breath comes out white clouds
Mingles and hangs in the air
Speaking strictly for me
We both could have died then and there

Now you're telling me
You're not nostalgic
Then give me another word for it
You who are so good with words
And at keeping things vague
Because I need some of that vagueness now
It's all come back too clearly
Yes I loved you dearly
And if you're offering me diamonds and rust
I've already paid

 

 

 

 

    

 

 

 

מחשבות2

הייתי בחתונה של ידידים. והיה מאוד יפה, ממש נהניתי. אבל זה הדגיש את הקונפליקט שאני במילא מצויה, מיום שעמדתי על דעתי.  מחד החשק להשתייך לזרם המרכזי , על כל המשתמע מכך- משפחה וחברים וחומוס בכל שישי בבוקר.   ומאידך, ההבנה שהשתייכות כזו תתכן רק במסגרת מאבק. אותו מאבק חברתי שכל אדם מנהל, אאלץ לנהל גם אני.  המאבק הזה יאלץ אותי להתחייב ולהתנרמל. כלומר לוותר על חלקים בשונות הטבעית שלי.  בתמורה, אקבל עולם ומלואו.   לכל אדם יש בחירה, כמה  להתרחק מהזרם המרכזי, ועד כמה להעמיק.    בשלוש וחצי השנים האחרונות חוויתי משהו תודעתי שטלטל אותי וגרם לי להגיע למקומות שלא ידעתי עליהם.  המפגש עם האדם ההוא, הרעיונות שעלו בי תוך כדי ובעקבות. 

אבל עכשיו הרצון המנוגד מופיע ביתר שאת:  להנשא, להקים משפחה, ליצור את הטבעת החברתית ולהדק אותה היטב. לבנות משהו שיאריך ימים. לא רק מולי ומולו, אלא מול החברה. אני מבינה כעת שחלק מהאהבה שרכשתי להוא הייתה גם רצון עיקש, סמוי, לא להתמודד עם השאלות  האלה – איך למקם את עצמי בחברה,  ובאילו קשרים.  איך להתנהל בעבודה וכמה קרוב לאנשים שם.  איך הוא האדם כשקם בבוקר ומדבר עם אשתו. איך יגדל את ילדיו. כל השאלות הללו הן החשובות, אלו שהדחקתי לטובת עיסוק ברעיונות.  מחוזות רחוקים של דמיון והשראה.    החיים כאן ותובעים להתממש.   אני חושבת שאני מתחילה לראות את היפה גם במסגרת אותו זרם מרכזי. אני מבינה בצורה מאוד חזקה את החשיבות שלו. אני יודעת שיש ברצוני להיות חלק. מצד שני, לשמור על האינדוידאום.  כלומר המתח הזה מאיים. אבל זה לא אומר שעלי לשמוט הכל. זה פשוט אומר ששוב, ככל זירה בחיים, מדובר במאבק.  החיים הם עניין קשה. אני זוכרת שסבתא שלי אמרה לי את זה כילדה. וכך הדבר. החיים קשים, מאבק ארוך. דרך.  אין שום אפשרת להמנע.  ובסופו של דבר, כולם מתחילים באותה נקודה ומסיימים בה.  די קסום אם חושבים על זה.

 

 

אני מאוד רגישה לכסוי. לשקרים ותעתוע. אני מרגישה שזו אחת הסיבות שאני מהססת עם הפרוזה.  אחרי עבודה של כארבע שנים הגעתי למצב של יכולת טכנית ליצור פרוזה. ואני מרגישה שדווקא מכאן, כדי לעלות המקומות הגבוהים באמת, חייבים לשקר. לשקר לעצמנו ולקוראים. לקרוא לדברים בשמם הלא אמיתי.  אני למעשה נגד מה שאמר הנרי מילר: The role of an artist is to inoculate the world with disillusionment.

אני חושבת להיפך, שהאמן הגדול הוא זה שיודע לשקר בצורה הכי וירטואוזית, קודם כל לעצמו .ואז לאחרים.  ושבבסיס של אמנות גדולה, עצומה, יש שקר מדויק. יש טעות. לא יכולה להסביר למה, זה האינטואיציה שלי. זו התחושה ככל שהעפלתי לכתיבה רצינית.  אפשר להתווכח ולומר שהאמן חושף את החיים שלצד החיים, או שהוא מתרגם את המציאות לטקסט/ סאונד. אבל לא, אני עדיין חושבת שמה שיש פה בבסיס, בגרעין, זה שקר.  טעויות מדויקות.  איך בודקים בכלל אינטואיציה?  אחרי הכל, אם אנשים מרגישים שמשהו הוא אמיתי, הם כבר מאמינים לו . הוא הופך עבורם להיות אמת.  אבל אפשר ליצור איזה מבחן שמקביל לזה של פופר, גם עבור אינטואיציות .  אני  שמרנית כלומר, מודרניסטית.   אני לא חושבת שתחושה או הוויה יוצרת ממחדש מציאות. 

בכל מקרה, אם נחזור לתעתוע. למה טענתי שאמן יוצא נגד החיים ומרמה את עצמו?  מפני שאדם לא יכול ליצור.  אדם יכול לנסות לחקות את החיים,  אבל הוא לא יכול בעצמו ליצור.  אדם לא יכול להתכחש לאמת הביולוגית הפשוטה של זין וכוס, וליצור חיים בדרך אחרת.   והייתי אומרת שאמנות, שיצירת אמנות , capsule ,

 

טעויות מדויקות

 

 It's about the essence of man being alienated from himself and how, in order to free himself, to be reborn, he has to go outside himself. You can almost say that he dies in order to look at time and by strength of will can return to the same body.

 

Bob Dylan

 

 

אני מתגעגעת אליו מאוד. זה כמעט נהפך להמנון.  הוא אדם כזה, קל להשליך עליו רגש. הוא לא נוכח אף פעם, כמעט שקוף אפילו. כמעט ארבע שנים, ליתר דיוק זה כבר שלוש שנים ושלושת רבעי.

אם אני אגיד שאהבתי דמות בוב דילנ-ית מישהו יאמין? אבל זו דמות – אדם שמנכיח את עצמו דרך ההעדר,  הוא מצליח לעשות את מה שעושה בלי מאמץ. ומה שלא,  שומט. אבל יש אצלו חלקים של מעין שלמות,  נצחון בלי מלחמה. פשוט נצחון אסתטי עז מאוד. וכתבתי  על הקשר בין האסתטי לאתי, בין אישה יפה לתיעוב שהיא מעוררת.   מישהו שככה מייצר יופי בלי להתאמץ,  מעיר סבל.  אני פתאם נזכרת בעל-מוליכות משום מה… והלנה מטרויה. 

 

הבעיה האמיתית היא להתמודד עם החיים אחרי המיתולוגיה. הייתי במקום פגיע כשפגשתי אותו, עמוק בתואר דו חוגי.  עצובה, ביישנית מאוד. ופתאום בנאדם רואה אותי בלי החסרונות. אומר לי דברים מדהימים, כאלה שאומרים לאלה. זובח זבחים. מאדיר אותי בצורה שלא פנטזתי. את מדהימה וגאונית ומדהימה. רואה יופי במקום שיש כיעור.  את …את…את.  האגו התפוצץ. אז גם נהייה לי אומץ פעם ראשונה בחיים לגמור … לפני כן לא. בגלל שהכל בתוכי היה כל כך עצור ועצוב.  ופתאום בזכות המילים שלו יכולתי לבקש את זה לעצמי, פיזית.  אבל מה קורה כשהוא הולך?  

 

נסיתי להתנחם בשיחות עם נשים או גברים שנגמרה להם אהבה. וזה לא היה זה.  זה היה יותר דומה לגמילה מסמים, הרואין או קריסטל מת'.  כשישבתי עם אנשים שנגמלים מסמים כאלה, יכולתי לחוש הזדהות למה שעבר בפנים. כאלה עוצמות זה הגיע. ומעולם לא נגעתי בסמים כמובן, אפילו אלכוהול לא מדבר אלי.  אני זוכרת ימים ירושלמים קשים, לקום מוקדם בבוקר ליום עמוס של 12 שעות לימודים ועבודה, ובפנים כולי אכולה.. בפנים הכל דלקת.  ייסורים עזים. וידעתי שאני חיבת להשלים את המסלול, אבל בפנים הצורך המטורף לקרוס. לגמור עם זה. ואי אפשר, אין פנאי לתת לסבל להתאבל, להתאחות. ואולי עדיף, כי אם היה יותר זמן הייתי מתה. אולי תודה לאל לא היה לי זמן כשזה קרה לשבת בימים ריקים, הימים שלי היו עמוסים לחלוטין בצורך להתמודד עם חומר קשה ולהפנים אותו מהר ולהבחן עליו וכו.  ואז העבודה אחרי הלימודים .  האל שמר עלי כנראה,  הפגיש אותנו בדיוק כשהייתי עמוסה כדי שלא ייווצר חלל בזמן, ואפגע בעצמי חלילה.  כי אם היה לי חלל בזמן הייתי כנראה חדלה. כשהכל התפוצץ בתחילת אפריל 2008 , כאילו העלו את המתג והחיים נדלקו.

 

אני אוהבת אנשים עדינים במשקפי שמש, דמויות דקות שהולכות מהר, ידיים בכיסים.  קומדיה של טעויות כנראה.   

 

 

    

            

 

 

 

לא כיף

 

עוד כמה ימים אני טסה לברלין לשבוע.  ובנסוף, אמא שלי החליטה שזול שם (not!)  ושקניות לחורף שם יהיו רעיון טוב.  אוקיי אני מהבחורות האלה שלא אוהבות שופינג.. כן יש דבר כזה. הסתכלתי ביומן שלי והמראה לא מלבב, אני מאוד עסוקה במלל וויגנלי כל הזמן.  די מאכזב.  לפני כמה זמן נפגשתי עם איזו סופרת והיא הרעיפה עלי מחמאות. לא ברור למה כי סך הכל חברתי שניים וחצי ספורים בחיי.  פשוט לא ממש בא לי להמשיך עם זה. אני לא ממש נהנית לכתוב , להיפך זו פעולה שמסבה סבל.  לא כיף .  וזה גם גורם לי להיות מוזרה כזו ורחוקה מאנשים ומעצמי. פשוט השקעתי במיומנות הזו בערך..ארבע שנים, כלומר קראתי מלא ועבדתי על הכתיבה ועכשיו אני במיומנות טכנית שמאפשרת לי סוף סוף לכתוב  , ודווקא נמאס לי. לשבת בחדר מול המחשב ולהרגיש שזה לא מספיק טוב , עד שזה כן מספיק טוב.  לא כיף לי כל הספור הזה.   וגם הרגישות מאוד מאוד גבוהה כשכותבים, כל דבר הכי קטן מקפיץ אותך.  כל דבר נהיה ביג פאקינג דיל.  בשביל מה אני צריכה את זה? אני בתואר מתקדם עם מלגה, יש לי מה לעשות בחיים תודה לאל.   זה גם ממש לא תורם ליחסים עם בחורים.   מצד שני, מה שעשוי לקרות זה שאתעורר בגיל 32 ואגיד , שיואו שיואו עוד לא עשיתי כלום בפרוזה ואני כבר בת 32, איזו לוזרית!!!  ולכן עדיף בגיל 27 להתאמץ על העניין הזה. כי כשתקום תנועת נגד, ותקום תנועת נגד, היא תהיה קשה ואכזרית.

 

for the kill

 

 מגיל 17 אני במסכת התאמצויות. ופתאום, זה מן דכאון?… מקווה שלא.  כשהייתי בת 15 הלכתי את עצמי לתיכון הנחשב ההוא, עשיתי מבחני כניסה. אחר כך התאמצתי להכנס לתוכנית המיוחדת בתיכון, ולעשות דברים בצורה שתנכיח אותי.  התאמצתי, עבדתי קשה.  אחר כך פסיכומטרי שיצא גבוה, אחר כך כמה שנות השתברות. אחר כך באוניברסיטה תואר דו חוגי קשה. עכשיו המסלול הישיר, לדחוף את עצמי לתוכו. אבל למה? מה הטעם בכל זה?   ותמיד לשמור שאני אראה טוב וכו בשביל הגברים. 

נמאס לי. ואז בגיל 23.5 החלטתי שספרות זה נפלא – אז לא לקחתי איזה לפ טופ ורוד והתחלתי לכתוב, לא!  קראתי כל ספר אפשרי בפרוזה, וגם לא מעט בהסטוריה ופילוסופיה, בצורה מטורפת. בהתקף בולמי, קראתי עוד ועוד עד שיצא עשן מהאוזניים.  היו לי ערימות ספרים בחדר, ופשוט עברתי עליהן אחת אחרי השנייה. כל שנה ב, ג בתואר, זה מה שעשיתי בערבים.  אוקיי. ואז ישבתי לכתוב את הסיפור הראשון שלי וזה לקח שנה וחצי. ספור של פאקינג 6 עמודים לקח שנה וחצי כי כל שורה חייבת הייתה להשמע כמו..ספר. ולא היה לי ניסיון בפרוזה עד אז. מה שאני מנסה לומר זה שיש לי איזו נטייה לפרפקציוניזם שמקשה לטווח ארוך. ואני גם בעיקר לא רואה מהטעם.  אני לא רואה שאנשים אוהבים אותי יותר בגלל שאני יותר…לא יודעת.   אז לפני שבוע ישבתי עם הסופרת (המוכשרת)  ב"תולעת ספרים" והיא  הממה אותי במחמאות. אמרה לי, את כמה וכמה רמות מעל היתר.  אוקי,  אבל אני לא בת 7 ומחמאות כאלה, הגם שזה מחמם את האגו… נמאס לי לראות אנשים אחרים כגורמים שיש "לעבור". זה לא בוגר.  אני מודה, לפעמים כשמישהו מגלה איזה..גלוי הערצה, יש לי חולשה לזה.  חוסר בגרות.  חוץ מזה, זה מה שכל האמנים האלה שיושבים בבתי קפה עושים – אומרים אחד לשני כמה הם יותר ויותר ויותר. וזה מגוחך בסופו של דבר, נחוץ ומגוחך.  ישבו בשולחן לידנו שלושה סופרים צעירים ידועים, נ' , ע', ו-א'.  אז נ' אומר ל-ע',   "אישה אחת קראה לכלב שלה על שמי, ואני לא יודע איך להתייחס לזה".  ע' אומר לו  "למה, זה מראה שאתה ידוע. זה מעולה"..  

אלה סוג השיחות שקלטתי .אני כמעט לא יושבת במקום, פשוט נפגשתי עם הסופרת,  וישבנו בחוץ כדי שתוכל לעשן.  בכל מקרה, אני מאוד מתגעגעת להוא  וגם לאקסולוגי.  לשניהם אני מתגעגעת מאוד.  ההוא גם היה וירטואוז עם אנשים, מניפולטור על. כמו קרטמן מסאות' פארק, רק מעודן ומתוחכם יותר. אבל לא פחות מרושע. אני אוהבת אנשים שיודעים להיות מרושעים עם קהלים, ולשלוט בהם בצורה מניפולטיבית וסמויה .

 אוקיי אוקיי אני נסחפת מהנושא של הפוסט..  (once again) הלבטים בכתיבה.  אני חושבת שמפריע לי הצורך להתחייב.  כי זה אמור להיות מן משהו כיפי כזה שעושים, כדי לפרוק את הרגש לא?   אבל זהו, שלא.  כי צריך לתכנן עלילה ודמויות ויחסים בין דמויות. אז סבבה יש שזה לוקח להם מייד ויש שהרבה, אבל זה עדיין תכנון.  וזו עדיין מחוייבות.  והתחרותיות שלי והכל.  וכל הזמן לשאול אתעצמי, למה בעצם את עושה את זה?  אוקיי  אני רוצה לדעת שעשיתי משהו. אפילו לא בקטע של אגו, אלא שיש מהלך פנימי שתובע להתממש בצורה מובנית ולא רסיסים. זה לגיטימי. אבל המחיר גבוה מאוד. העבודה קשה, ממושכת.  התמורה מעורפלת. מה זה תמורה בכלל בכל הקשור לאמנות?   אין תמורה,  Im going in for the kill.

 

יש בעייה . אם מישהו מעביר עלי ביקורת, אני משותקת. אבל כשהם מטיחים בי שאני מבריקה/ וואו שיואו, ואני פשוט לא עושה כלום. הדבר הכי טוב זה שלא יגידו כלום.   אם מעבירים ביקורת שלילית אז יוצא שיש לי יותר מוטביציה לפעול, מאשר כשמהללים. עדיף בכל מקרה שפשוט לא יגידו כלום.  יש כבר רעיון מגובש לספר, וכן אני יודעת שכל אדם אומר את זה. אבל מדובר במשהו מקורי. כלומר, פאקינג מקורי. וזה אומר שיותר קשה לי מאחרים כי אין לי איזה יוצר להתלות בו. אולי אולי פיליפ ק. דיק… אולי ג'ונתן ליטל במידת מה.   קצת.  בישראל בכל מקרה לא.  כי בישראל כולם כותבים על שואה מלחמה או משפחה. אולי הגירה.   זהו, אין עוד נושאים.  כמובן כמובן שכל בנאדם שמתחיל לכתוב חייב שיהיו לו ידע גם בנושאים הללו.  אוקיי אוקיי , אני גם יודעת דבר נוסף וזה שאם אתן את זה, לא ייכתב עוד רומן ביכורים מגמגם.  אני פשוט יודעת את זה, כמו שאני יודעת שיש דברים שלא משהו בהם.  את זה אני יודעת, כי חשפתי כמה קהלים לטיוטות של הטקסט. אני מפחדת מאוד מאוד ממצב שבו הטקסט יצליח לדייק. אני מפחדת כי אני לא רוצה תשומת לב. מצד שני הטקסט כן רוצה תשומת לב. אז יש פה סתירה.

אני חושבת שלמי שעושה פרוזה יש בעייה. אם הוא יודע לפרוט על המיתרים הלא מודעים של הנפש, אז הוא מסתכן. אז הוא עושה כתיבה שיש בה הסתכנות רצינית. ואם הוא לא מצליח לפרוט על המיתרים האלה, הוא נכשל. בכל מקרה יש הסתכנות.  אני גם בנאדם מאוד לא אקסהביציוניסט, אז למה בעצם חשוב לי או דחוף להשתחל לאיזו במה? זו שאלה רצינית, בייחוד עבור אנשים במזלות מים (דגים או סרטן למשל) שמטבעם ביישנים. אני אדם ביישן למדי. לא שאינני אוהבת אנשים,  פשוט ביישנית. אני אפילו יותר מדי אוהבת אותם, אני אמפטית כלפי בני אדם ברמות לא נתפסות.  וזה רק התחזק בשנים האחרונות.  זה הגיע לרמות מטורפות שאני יודעת לחזות מה המשפט הבא או המעשה הבא של הבנאדם. בצורה מבהילה, ברמה של חמישה צעדים קודם. וזה מביך. אז פשוט התחלתי לעשות מעצמי מטומטמת כדי שלא יקלטו כמה אני קולטת.  נניח בנאדם הולך להגיד משהו שאני כבר יודעת, אז אני עושה כזה, " מה באמת?"  כל כך התרגלתי לשטויות האלה.

 

אבל הזמן מטפטף ברקע וברור לי שמה שחייב להעשות ייעשה. אני לא רוצה אבל חייבת. זה נורא התחושה הזו, מה שחייב להכתב ותובע להכתב. והוא ייכתב. וזהו זה פשוט יקרה.

 

על הגבול בין היש לאין

 

– אם את רוצה להתחתן וכו, זה הזמן לפעול

– למה?

– את לא הולכת ונהיית צעירה יותר

– זה נכון.

– הבחור האחרון, הפיסיקאי,

– הוא מאוד חמוד וחכם.

– אבל מה?

– אני מאוהבת בהוא עדיין

– אי אפשר אתו

– למה ? אני רוצה להכנס לדירת השיכון , להביא לו אוכל. להכנס למיטה שלו ו..

– אי אפשר להכנס לשם

– אבל למה?

– הוא לא באמת יהיה שם

– אני אוהבת אותו. העיניים שלי נוצצות

– במקום לב יש מכתש.. את ידעת

– שטויות, זה דיבור רומנטי

– אי אפשר

– אני לא יכולה לוותר עליו

– אל תוותרי

– אני לא יכולה הרבה טוב לב שיופנה אלי

– למה?

– כי החיים אכזריים ואני רוצה לזכור את זה

– את אוהבת אכזריות?

– לא, אבל…למדתי להשאיר לה מקום

– את לא משוררת

– נכון. ויתרתי על הדיוק

– למה?

– לא יכולה להסתכן 

– ומה עם אלוהים?

– הוא לא עזר לי, כשגרדתי בצפורניים את הקיום

– למה את אוהבת אותו בכלל?

– כי הוא מדוייק גם בטעויות שלו

– ו..?

– והוא חלש ואני רוצה לנתץ אותו

– מה את רוצה לעשות ?

– אני רוצה להציל אותו

– שוב רומנטיות

–  אני מאוהבת גם בבוב דילן

– חחחח

– מה??

– אז תכתבי שירי אהבה

– אי אפשר לכתוב שירי אהבה לגאון.

– את פוחדת להשתגע יום אחד? להתאשפז?

– אין אף אחד בעולם שיתפוס אותי אם אפול. ולכן לא אפול. לא אתן לעצמי 

– גיל 27 המתוק

– לא מאמינה שהגעתי . איזו הקלה

– מה את מאחלת לגיל 30?

– חברות ב"דיגניטאס" . אני עובדת על הניירת

– שוב רומנטיות

– כל שאיפת מוות זו רומנטיות? פאק

– אבל ידעת שההוא ייקח חלק בחייך

– לא ידעתי איזה

– ואת מכורה לפורנוגרפיה

– זה נכון

– למה אהבת את ההוא?

– אין אמת אחת. אבל כשאמר, "לא אתפלא אם יש לך איי קיו מעל 140",  " את מדהימה", זה ..

– אגו?

– גם אגו.  והוא הרי קליבר וגאון ומעריצים אותו. כשהנמיך מבט הוסיף, "אני הרוס רגשית"

– פתטי

– כן זה פתטי.

– למה את רוצה שיעריצו אותך ולא יאהבו?

– הערצה זה לא אישי. זה מרחוק. כמו התנשאות

– ואהבה?

– אהבה היא מדוייקת. ואישית

– אבל באהבה יש עוורון

– לא. האוהב רואה הכל, וסולח.

– הסתכנת

– כן. הגבול בין היש לאין הוא מסוכן

– ומה מחליף את הרומנטיקה?

– אני חושבת שלימודי היהדות. ומחשבת ישראל

– בהצלחה עם זה

–

 

The world is changed. I feel it in the water. I feel it in the earth. I
smell it in the air. Much that once was is lost, for none now live who
remember it. It began with the forging of the Great Rings. Three were
given to the Elves, immortal, wisest and fairest of all beings. Seven to
the Dwarf lords, great miners and craftsmen of the mountain halls. And
nine, nine rings were gifted to the race of men, who, above all else,
desire power. But they were, all of them, deceived, for another Ring was
made. In the land of Mordor, in the fires of Mount Doom, the Dark Lord
Sauron forged in secret a master Ring, to control all others. And into
this Ring he poured his cruelty, his malice and his will to dominate all
life.

                                                                                (Galadriel, Lord of the rings: the fellowship of the Ring)

הדלת מסתובבת?

 

– וובכן, נפרדתי מהפיזיקאי ת',  דוקטורנט למלם ממכון ויצמן.  ועכשיו התחלתי לצאת עם ש', דוקטורנט לפיסיקה מאחת האוניברסיטאות. אני מרגישה שהפיזיקאים בכל מקום! אהה.  אוקיי, לא משנה.  בכל מקרה ש' ואני ממש התחברנו מההתחלה.  הדבר החשוב שיש לציין על שני הפיסיקאים האלה, בייחוד עבורי ש" לא מחשיבה גיל", שניהם מתחת לגיל 30.  ת היה בן 29 ואילו ש בן 27 .   במילים אחרות, וכפי שתמיד חשדתי, רווקים מעל גיל, בואו נאמר, 31, פשוט נדפקים!  יש לסווג. הקבוצה הזו מתחלקת לשניים:  חלק אחד הם בחורים לייט בלומרס, עם עכבות אישיים שונים וחוסר יכולת למצוא בחורות שיסכימו לצאת/ לשכב אתם.  הסוג השני הוא קצת תמונת מראה של הראשון. אלה למדו לשרוד את מדבר הרווקות ויודעים לספק לעצמן בחורות ברצף פחות או יותר בלתי פוסק.  אבל לתרגם את ההצלחה הזו לבניית קשר רציני ומשפחה, לא מסוגלים.  וובכן, למה שארצה מי מהסוגים הללו?   תת קבוצה מיוחדת היא אותם רווקים בני 35+,  החביבים עלי מאוד.  אכן, משיכה מינית מתחזקת כשהפער בין הגבר לאישה הוא עשור או יותר. אבל הסכוי לבנות קשר רציני שמבוסס על הומור משותף ותחושת חברות של "שנינו נגד העולם" , במובן החיובי של המילה, יורד.  טוב נו.

–  סאות' פארק  זו בערך הסדרה הקורעת ביקום!  אני מוצאת את עצמי בוהה במחשב ופועה מצחוק, עם שקית במבה ענקית ביד.   כרגע הגעתי לעונה רביעית! אני מקווה שהאמריקאים לא ייכחדו מהעולם גם אם הוא יישלט על ידי אסיאתים…הם נורא מצחיקים

חלק מהמשפחה שלי, קרובי משפחה מדרגה ראשונה, הם דתיים. דתיים ממש כלומר.  אני צריכה את הנוכחות שלהם, אני צריכה את הקשר אתם כי הם משפחתיים וחמים ואני זקוקה למשפחתיות. אבל קשה לי לשמוע כל הזמן בקורת סמויה או לא סמויה, על אורך החיים שלי. זה קשה לי וזה בעיקר לא הוגן כי זה לא הבחירה שלי שהובילה לפצול. ויש עוד משפחות בישראל אני מניחה, שמישהו חזר בתשובה או מישהו חזר בשאלה או פשוט שייכים לגוונים שונים מהדת. זו תחושה של חציה אוקיאנית כל פעם שאני חוזרת משם, מירושלים. בסך הכל שעה נסיעה אבל אלפי שנות מדבר עומדות ביננו. אני פשוט מרגישה שזה קשה וזה לא הוגן ליצור מצב כזה עבור ילד. בני אדם צריכים הומוגניות, גם אם אחר כך ימרדו בה.   אני מרגישה שקשה לי להזדהות עם אנשים מתל אביב וקשה לי להזדהות עם אנשים מירושלים, כי תמיד יש איזו ביקורת או שנאה לקבוצה השניה. וזה משאיר אותי במפלגה מאוד מאוד קטנה, מפלגה של אדם אחד – אני. וזה לא קל כי הדבר שהכי טוב לי בלב זה לשבת בשולחן עמוס אנשים, כמו שהיה השבת הזו, מלא מלא אנשים שמחים.  גם אם הם דתיים ואני רק לבושה בחצאית וחולצת כפתורים אבל לא באמת.  גם אם זה לא באמת, זה לא הופך את זה פחות נכון.  הוזמנו לעוד משפחה בירושלים, משפחה חרדית גדולה. אני מכירה אותם מגיל 9 בערך.  מישהי בשם תמר מתחתנת, ואני הוזמנתי לחתונה. אני אבוא כי המשפחה הגדולה הזו (14 בנים ובנות) אוהבים אותי וגם אני אותם ואני אלך.  אבל אז אני מסתכלת עליהן,  הם משפחה מה שקרוי modern orthodox,  אני מסתכלת עליהם ומרגישה אשם. למה אני לא כמוהם, למה אני לא כזו. ואז אני קצת שונאת את עצמי. כי תמיד כשאנחנו לא בסביבה הטבעית שלנו, עם אנשים שמאוד דומים לנו, אנחנו מרגישים בקורת מעצם היותנו שונים. ונמאס לי להרגיש ככה. נכון, זו נותן פרספקטיבה מעולה על החברה הישראלית, אבל למי אכפת? כל מה שאני רוצה זה לדעת שהגעתי הביתה.