for the kill

 

 מגיל 17 אני במסכת התאמצויות. ופתאום, זה מן דכאון?… מקווה שלא.  כשהייתי בת 15 הלכתי את עצמי לתיכון הנחשב ההוא, עשיתי מבחני כניסה. אחר כך התאמצתי להכנס לתוכנית המיוחדת בתיכון, ולעשות דברים בצורה שתנכיח אותי.  התאמצתי, עבדתי קשה.  אחר כך פסיכומטרי שיצא גבוה, אחר כך כמה שנות השתברות. אחר כך באוניברסיטה תואר דו חוגי קשה. עכשיו המסלול הישיר, לדחוף את עצמי לתוכו. אבל למה? מה הטעם בכל זה?   ותמיד לשמור שאני אראה טוב וכו בשביל הגברים. 

נמאס לי. ואז בגיל 23.5 החלטתי שספרות זה נפלא – אז לא לקחתי איזה לפ טופ ורוד והתחלתי לכתוב, לא!  קראתי כל ספר אפשרי בפרוזה, וגם לא מעט בהסטוריה ופילוסופיה, בצורה מטורפת. בהתקף בולמי, קראתי עוד ועוד עד שיצא עשן מהאוזניים.  היו לי ערימות ספרים בחדר, ופשוט עברתי עליהן אחת אחרי השנייה. כל שנה ב, ג בתואר, זה מה שעשיתי בערבים.  אוקיי. ואז ישבתי לכתוב את הסיפור הראשון שלי וזה לקח שנה וחצי. ספור של פאקינג 6 עמודים לקח שנה וחצי כי כל שורה חייבת הייתה להשמע כמו..ספר. ולא היה לי ניסיון בפרוזה עד אז. מה שאני מנסה לומר זה שיש לי איזו נטייה לפרפקציוניזם שמקשה לטווח ארוך. ואני גם בעיקר לא רואה מהטעם.  אני לא רואה שאנשים אוהבים אותי יותר בגלל שאני יותר…לא יודעת.   אז לפני שבוע ישבתי עם הסופרת (המוכשרת)  ב"תולעת ספרים" והיא  הממה אותי במחמאות. אמרה לי, את כמה וכמה רמות מעל היתר.  אוקי,  אבל אני לא בת 7 ומחמאות כאלה, הגם שזה מחמם את האגו… נמאס לי לראות אנשים אחרים כגורמים שיש "לעבור". זה לא בוגר.  אני מודה, לפעמים כשמישהו מגלה איזה..גלוי הערצה, יש לי חולשה לזה.  חוסר בגרות.  חוץ מזה, זה מה שכל האמנים האלה שיושבים בבתי קפה עושים – אומרים אחד לשני כמה הם יותר ויותר ויותר. וזה מגוחך בסופו של דבר, נחוץ ומגוחך.  ישבו בשולחן לידנו שלושה סופרים צעירים ידועים, נ' , ע', ו-א'.  אז נ' אומר ל-ע',   "אישה אחת קראה לכלב שלה על שמי, ואני לא יודע איך להתייחס לזה".  ע' אומר לו  "למה, זה מראה שאתה ידוע. זה מעולה"..   אוף

אלה סוג השיחות שקלטתי .אני כמעט לא יושבת במקום, פשוט נפגשתי עם הסופרת,  וישבנו בחוץ כדי שתוכל לעשן.  בכל מקרה, אני מאוד מתגעגעת להוא  וגם לאקסולוגי.  לשניהם אני מתגעגעת מאוד.  ההוא גם היה וירטואוז עם אנשים, מניפולטור על. כמו קרטמן מסאות' פארק, רק מעודן ומתוחכם יותר. אבל לא פחות מרושע. אני אוהבת אנשים שיודעים להיות מרושעים עם קהלים, ולשלוט בהם בצורה מניפולטיבית וסמויה .

 אוקיי אוקיי אני נסחפת מהנושא של הפוסט..  (once again) הלבטים בכתיבה.  אני חושבת שמפריע לי הצורך להתחייב.  כי זה אמור להיות מן משהו כיפי כזה שעושים, כדי לפרוק את הרגש לא?   אבל זהו, שלא.  כי צריך לתכנן עלילה ודמויות ויחסים בין דמויות. אז סבבה יש שזה לוקח להם מייד ויש שהרבה, אבל זה עדיין תכנון.  וזו עדיין מחוייבות.  והתחרותיות שלי והכל.  וכל הזמן לשאול אתעצמי, למה בעצם את עושה את זה?  אוקיי  אני רוצה לדעת שעשיתי משהו. אפילו לא בקטע של אגו, אלא שיש מהלך פנימי שתובע להתממש בצורה מובנית ולא רסיסים. זה לגיטימי. אבל המחיר גבוה מאוד. העבודה קשה, ממושכת.  התמורה מעורפלת. מה זה תמורה בכלל בכל הקשור לאמנות?   אין תמורה,  Im going in for the kill.

 

יש בעייה . אם מישהו מעביר עלי ביקורת, אני משותקת. אבל כשהם מטיחים בי שאני מבריקה/ וואו שיואו, ואני פשוט לא עושה כלום. הדבר הכי טוב זה שלא יגידו כלום.   אם מעבירים ביקורת שלילית אז יוצא שיש לי יותר מוטביציה לפעול, מאשר כשמהללים. עדיף בכל מקרה שפשוט לא יגידו כלום.  יש כבר רעיון מגובש לספר, וכן אני יודעת שכל אדם אומר את זה. אבל מדובר במשהו מקורי. כלומר, פאקינג מקורי. וזה אומר שיותר קשה לי מאחרים כי אין לי איזה יוצר להתלות בו. אולי אולי פיליפ ק. דיק… אולי ג'ונתן ליטל במידת מה.   קצת.  בישראל בכל מקרה לא.  כי בישראל כולם כותבים על שואה מלחמה או משפחה. אולי הגירה.   זהו, אין עוד נושאים.  כמובן כמובן שכל בנאדם שמתחיל לכתוב חייב שיהיו לו ידע גם בנושאים הללו.  אוקיי אוקיי , אני גם יודעת דבר נוסף וזה שאם אתן את זה, לא ייכתב עוד רומן ביכורים מגמגם.  אני פשוט יודעת את זה, כמו שאני יודעת שיש דברים שלא משהו בהם.  את זה אני יודעת, כי חשפתי כמה קהלים לטיוטות של הטקסט. אני מפחדת מאוד מאוד ממצב שבו הטקסט יצליח לדייק. אני מפחדת כי אני לא רוצה תשומת לב. מצד שני הטקסט כן רוצה תשומת לב. אז יש פה סתירה.

אני חושבת שלמי שעושה פרוזה יש בעייה. אם הוא יודע לפרוט על המיתרים הלא מודעים של הנפש, אז הוא מסתכן. אז הוא עושה כתיבה שיש בה הסתכנות רצינית. ואם הוא לא מצליח לפרוט על המיתרים האלה, הוא נכשל. בכל מקרה יש הסתכנות.  אני גם בנאדם מאוד לא אקסהביציוניסט, אז למה בעצם חשוב לי או דחוף להשתחל לאיזו במה? זו שאלה רצינית, בייחוד עבור אנשים במזלות מים (דגים או סרטן למשל) שמטבעם ביישנים. אני אדם ביישן למדי. לא שאינני אוהבת אנשים,  פשוט ביישנית. אני אפילו יותר מדי אוהבת אותם, אני אמפטית כלפי בני אדם ברמות לא נתפסות.  וזה רק התחזק בשנים האחרונות.  זה הגיע לרמות מטורפות שאני יודעת לחזות מה המשפט הבא או המעשה הבא של הבנאדם. בצורה מבהילה, ברמה של חמישה צעדים קודם. וזה מביך. אז פשוט התחלתי לעשות מעצמי מטומטמת כדי שלא יקלטו כמה אני קולטת.  נניח בנאדם הולך להגיד משהו שאני כבר יודעת, אז אני עושה כזה, " מה באמת?"  כל כך התרגלתי לשטויות האלה.

 

אבל הזמן מטפטף ברקע וברור לי שמה שחייב להעשות ייעשה. אני לא רוצה אבל חייבת. זה נורא התחושה הזו, מה שחייב להכתב ותובע להכתב. והוא ייכתב. וזהו זה פשוט יקרה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s