אני מאוד רגישה לכסוי. לשקרים ותעתוע. אני מרגישה שזו אחת הסיבות שאני מהססת עם הפרוזה.  אחרי עבודה של כארבע שנים הגעתי למצב של יכולת טכנית ליצור פרוזה. ואני מרגישה שדווקא מכאן, כדי לעלות המקומות הגבוהים באמת, חייבים לשקר. לשקר לעצמנו ולקוראים. לקרוא לדברים בשמם הלא אמיתי.  אני למעשה נגד מה שאמר הנרי מילר: The role of an artist is to inoculate the world with disillusionment.

אני חושבת להיפך, שהאמן הגדול הוא זה שיודע לשקר בצורה הכי וירטואוזית, קודם כל לעצמו .ואז לאחרים.  ושבבסיס של אמנות גדולה, עצומה, יש שקר מדויק. יש טעות. לא יכולה להסביר למה, זה האינטואיציה שלי. זו התחושה ככל שהעפלתי לכתיבה רצינית.  אפשר להתווכח ולומר שהאמן חושף את החיים שלצד החיים, או שהוא מתרגם את המציאות לטקסט/ סאונד. אבל לא, אני עדיין חושבת שמה שיש פה בבסיס, בגרעין, זה שקר.  טעויות מדויקות.  איך בודקים בכלל אינטואיציה?  אחרי הכל, אם אנשים מרגישים שמשהו הוא אמיתי, הם כבר מאמינים לו . הוא הופך עבורם להיות אמת.  אבל אפשר ליצור איזה מבחן שמקביל לזה של פופר, גם עבור אינטואיציות .  אני  שמרנית כלומר, מודרניסטית.   אני לא חושבת שתחושה או הוויה יוצרת ממחדש מציאות. 

בכל מקרה, אם נחזור לתעתוע. למה טענתי שאמן יוצא נגד החיים ומרמה את עצמו?  מפני שאדם לא יכול ליצור.  אדם יכול לנסות לחקות את החיים,  אבל הוא לא יכול בעצמו ליצור.  אדם לא יכול להתכחש לאמת הביולוגית הפשוטה של זין וכוס, וליצור חיים בדרך אחרת.   והייתי אומרת שאמנות, שיצירת אמנות , capsule ,

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s