– "נבראת האישה, נברא שטן עמה" – אומר המדרש.
מה לומדים? שהאישה היא לא השטן. אבל מי חשב בכלל שהיא השטן? הנוצרים בטאו איזו נטייה, יחד עם טענתו של אדם הראשון, להאשים את האישה בנפילה של האיש. אבל אם היא לא השטן, איפה השטן נמצא? הוא באיש. כי ברגע שנבראת האישה, יש לו התמודדות.
יצא לי לשמוע את ההסבר היפה למדרש, בהרצאה על חג הסוכות. יש כמובן המשך אבל אני לא רוצה להטריח. אם כי אולי אביא את יתר הדיון בהמשך.
– אחד הדברים שנעימים לי ביהדות הוא שככל שאני לומדת, כך אני יכולה יותר לקבל ביתר קלות את הנשיות שלי. הנשיות היא גורם שיוצר ערגה. כלומר כוח. אני חושבת שבמשך שנים היה לי קשה עם הכוח שמתעורר דרך היופי והנשיות. כתבתי כאן בעבר על הקשר בין האסתטי לאתי, ועל כך שמי שיוצר בקלות יופי, מעיר סבל. ואפשר לראות את זה לא רק במה שקשור לתשוקה, אלא ביופי לשוני או סמלי – למשל שירה . אחת הבעיות הגדולות של השירה המודרנית, לטעמי, שהיא נתקה את עצמה לחלוטין מכל שאלה אתית. התהליך הזה התרחש בד בבד, עם תפיסת המשורר כחלוץ ומרכז שמייצר מתוכו ומאציל מתוכו על היתר. הראייה הזו היא מודרנית ולא מאפיינת צורות עתיקות וקלאסיות באמנות שירה. וובכן, השירה המודרנית היא אמנות שמערבת ייצור מסיבי של יופי יחד עם פריקת עול מוסרית . פריקת העול הזו נתפסת (כמעט מאה שנה) כהישג בפני עצמו. אני מוצאת את המהלך הזה קטסטרופלי. ולכן קשה לי מאוד עם הפרקסיס של השירה, גם לקרוא וגם לכתוב (אבל לכתוב שירה אני לא כל כך מוכשרת) .
– חלק מהמשפחה שלי הם דתיים. לפעמים אני מתארחת אצלם ויוצא לי לעשות שבת. אני חושבת שלעשות שבת זה אחד הדברים הכי מעוררים תשוקה שיש . זה נשמע כמעט מופרך. אני נמצאת בדירה הומה אנשים, רוב הזמן אוכלים שרים או מנמנים או יוצאים לטייל. לפעמים, יוצא לי ללכת לשמוע דברים של איזה רב כשעה ומשהו לפני יציאת שבת. ובכל זאת, לעשות שבת יוצר שלוב מוזר של רוגע ותשוקה טהורה. כשאני חוזרת למרכז אחרי השבת בירושלים, אני גם נורא נורא שמחה וגם נורא משתוקקת. זה שילוב כמעט מוזר, כי על פי רוב התשוקה אצלי נחווית בדרך אפלה, עכורה כמעט.
– אמרתי לאבא שלי, אוקיי אולי יש אלוהים, אבל מי אמר שהוא האל היהודי? אז הוא אמר, אם את מקבלת את התפיסה המונותאיסטית אז יש אל אחד.
אני מסכימה לקביעה. ועדיין, היהדות היא צנור התבטאות מסויים, של קבוצה מסויימת, לאלוהות הזו. אפילו אם היא אחת. מה שמפריע לי במיוחד ביהדות הוא הנסיון לבטל דתות או מסורות אחרות. אני יכולה לקבל את זה שעקרונית, היהדות קונסיסטנטית בצורה מפתיעה עבור מפעל אנושי. אז אני מוכנה לשים סימן שאלה אחרי – אנושי. אולי יש כאן התערבות טרנסצנדנטית. ועדיין, הבלעדיות הזו של קבוצה ספציפית באוכלוסיה האנושית , לא נראית לי. אני לא בודהיסטית אבל לא מאמינה בעליונות של התנ"ך על האופנישאדות. אני לא מסכימה לכך שרק ההתפרטות שמתוארת בתנ"ך, ואפשר לשים תחת ההגדרה גם את הנצרות והאיסלאם, רק ההתפרטות הזו יש לה איזה דיבור אינטימי עם האל. לא מקובל עלי. מצד שני המצווה השניה בעשרת הדברות היא "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי". כלומר אם מקבלים את הברית הספציפית שמכתיב התנ"ך צריך לוותר על דתות אחרות. זה לגיטימי. אפשר לומר, בנאדם יכול לאהוב יותר מאישה אחת אבל כדי לעבור חיים ולבנות משפחה הוא בוחר. אז אם אדם בוחר לעבוד את האל דרך התנ"ך הוא נותן לו בלעדיות.
– ניסיתי לחשוב, מה את? את אתאיסטית או אגנוסטית או מה? אני חושבת שאגנוסטית סקרנית. לא יכולה לאמץ דרך הסתכלות של אדם מאמין, זה לא. אבל גם לא שוללת בנוסח דוקינס-י, של וודאות. גם זה לא. אבל זה לא אומר שאי אפשר להנות מהטקסים שפתחו אלו שמאמינים. גם אם אני לא מאמינה אני יכולה להנות מהיהדות. וזו אכן הנאה גדולה. נדמה לי שאחד הדברים שהכי הפריעו לי בתל אביב, לפני שעברתי לארבע שנים לירושלים, היה התחושה שברוחניות או התרבות בתל אביב יש קרקעית ברורה. זה היה כמו להסתכל לתוך גיגית. אפשר לראות בבירור את הקרקעית וזה דיכא אותי. הדבר הכי יפה באמנות זה להתבונן לתוך משהו ולא לראות את הסוף. כלומר לחוות איזה הבזק טרנסצנדנטי, דרך היומיומי. להרגיש איזו התמשכות מדהימה ללא שיעור, דרך משהו טרוויאלי. יש אמנות אירופית שיצרה את האפקט הזה, אבל לדעתי, באמנות הישראלית האפקט לא מושג. האמנות הישראלית התל אביבית, ברובה הכמעט מוחלט, של ילידי שנות השבעים ואילך, פשוט ירודה. אין כאן התנשאות אלא לב דואב. אני חושבת שכיום הדבר מחלחל לסצינת האמנות בעוד מדינות. אפילו אירופה וארצות הברית. לדעתי יש לכך שתי סיבות עקריות: לא מתקיים דיאלוג מספיק עמוק וסמביוטי עם ההתפתחויות העצומות בעולם המדע והטכנולוגיה. כלומר , הספרות לאט לאט מאבדת את מקומה המקורי ובמקום להקדים את יתר התחומים ובכך להצליח לתאר אותם, היא נגררת אחריהם. שנית, לא מתקיים דיאלוג עם הדת. בכלל. האישו הדתי הפסיק לשחק איזשהו אספקט ביצירה לאורך המאה העשרים. בעבר היה אפקט החילון עצמו איזה נושא שמעורר התרגשות (ראה ערך "האחים קרמאזוב לדוסוטוייבסקי), אבל כיום, משהתהליך כמעט הושלם, הנושא הפך לנון אישו. מה שעובר על הספרות כיום קצת דומה למה שכתבתי בעבר פה, על בלוגרים מוכשרים. הסופר המודרני מאבד לאט לאט את כושרו כמתבונן, הוא הולך ומתקשה ביצירת אני נוסף לאני הרגיל. ומכאן, העולם היחיג שהוא מצליח או מעוניין באמת לתאר, זה הוא עצמו. גם פה אני נזכרת או מאזכרת את דבריו של דוסטוייבסקי, שאמר שבעקבות התפשטות האתאיזם
חוויות חשקניות 