גילויים

 

*  רון מיברג. שמעתי את השם בכמה הזדמנויות, כמעט תמיד לא היה נעים.  החלטתי לברר במה מדובר והגעתי לאתר שלו, ronmaiberg.squarespace.  וובכן,  מדובר בכותב נפלא. שקעתי לרשימות, אוירת מדינת מיין אופפת ברקע (מיברג היגר מישראל לפני כמה שנים).  הוא כותב כל כך טוב שלא האמנתי שיש עיתונאות כזו. למען השם!   נכון, הוא מעט פתאטי, או ליתר דיוק הפרסונה הכותבת ("ישראל הקיאה אותי כמו חתול המקיא כדור פרווה").  אבל הוא מקסים באהבה וההתלהבות שלו לאייקונים גבריים . אם זה אדם ברוך, בוב דילן ברוס ספרינגסטין או ג'ו קוקר וכו.  נוגע ללב.

 

* אני שונאת שונאת לתכנת! אני שונאת את מזל אריה(אין ביננו שום חיבור) ואת מזל תאומים ( כי הם מקסימים) !!  ואני שונאת דרדסים!!!  אוקיי הוצאתי את זה, עכשיו לנשום עמוק ולהרגע.

 

* קבוצת המחקר שאני משוייכת אליה, מורכבת רק מזכרים. ובכלל, כמעט כל המחלקה, על טהרת המין הזכרי. יש לציין שכמה מהם די חתיכים – זה יוצר סיטואציות מעניינות.  ואני לא מתלוננת בכלל 🙂   אחחח גברים גברים, בלעדיכם העולם היה מקום הרבה פחות משעשע… שונאת אתכם כל כך, הקסם שלכם פוצע.

 

         קולסבביקריצהמוציא לשוןסטנדרטיאוףעצובעצבני

 

 

 

        


 

 

 

פחד [חבר ותיק]

 

אני חושבת שאני פוחדת להיות מאושרת. פוחדת, כי מה שעושה אותי מאושרת, אם יאבד, ימיט רק סבל. אני פוחדת לאבד ולמרות זאת כל הזמן מאבדת. נדמה שחיי הם סדרה של השלמות שקטות,  נשיכות שפתיים. אני נוסעת במכונית בדרכים,  הגשם דק מחוץ לחלון, ויודעת שהמראות לא יהיו עוד מספר רגעים – הכל יוחלף. אז איך לשמוח במה שתיכף לא יהיה?  איך מתמודדים עם הרגעיות הזו?  ומעל לכל, איך משלימים איתה?  הדרך היחידה שהכרתי פעם הייתה בעצב של הסכמה, עצב של עבדים. ונמאס לי כל כך מעצב העבדים הזה.  נמאס . אני רוצה לשמוח אבל לא מסוגלת להשתחרר מהתנאטוס. אני לכודה בתנאטוס. אני לכודה גם בארוס, אבל הוא לא באמת מצליח לשכך או לעכב.  שנים, שנים האמנתי שאהבה היא הדרך היחידה לעכב את המוות.  כיום אני לא מרגישה את זה,רק העובדה הפשוטה והחותכת, אני הולכת לאן שכולם הולכים.  בגיל 27.5, במחצית המשוער של חיי, אין עוד שקרים ששווה להמשיך לספר.

ואולי הצורך להאחז במוות הוא הצורך שלי במוחלט, צורך אנושי לכל הדעות.  אחרי שנשמטה האהבה, מגיעה המורבידיות ומחבקת כמו חבר ותיק.  ומה עם אלוהים בכל הספור הזה?   אליו אני מלאת תלונות.  אני כל כך כועסת על אלוהים (אם הוא קיים בכלל) , כל כך ,  איך אוכל בכלל לאהוב אותו?   אולי לקנא בו, אולי.  רק תחושת קנאה ומרירות מעורר בי הבורא המוחלט-אינסופי-כל כולו-טוב הזה.  אני מתפקעת מול החוויה האלוהית,  אינסופית לכל עבר.

אז מה נשאר? הבשר. תאוות הבשר. זה מעניק סוג של נחמה לאנשים מסויימים. אני חושבת, הסיבה להצטיינותי בתחום (הוא אמר עלי, טורפת גברים) , זו היכולת להתרחק מעצמי.  כמאהבת, אני ריקה.  הלוואי ויכולתי להיות ריקה גם במצבים אחרים.  אולי הייתי מצליחה להיות, מעט, מאושרת.

 

 

 

 

 

     

 

Forgetful Heart – Bob dylan

 

Forgetful heart
Lost your power of recall
Every little detail
You don't remember at all
The times we knew
Who would remember better then you

 

Forgetful heart
We laughed and had a good time you and I
It's been so long
Now you're content to let the days go by
When you were there
You were the answer to my prayer

 

Forgetful heart
We loved with all the love that life can give
What can I say
Without you it's so hard to live
Can't take much more
Why can't we love like we did before

 

Forgetful heart
Like a walking shadow in my brain
All night long
I lay awake and listen to the sound of pain
The door has closed forevermore
If indeed there ever was a door

 

 

 

   

 

Bob Dylan, together through life  2009

 

 

אני אוהבת את השיר הזה באופן מיוחד, כי ראיתי פה שיר פרידה. אני אוהבת את הרשרוש ברקע, אולי תנועת רכבות או גרגירי חול.  הקול הופך ללחישה בדיוק על האוזן.   forgetful heart ,  כי זה אדם שנמצא במרחק מעצמו.    מרגישים פה אישיות דואלית וזה מה שיוצר תנועה בשיר.

הוא מבקש מלבו לשוב ולאהוב, אבל אי אפשר. הוא מבין שרק אהבה מעכבת את המוות , אבל אי אפשר לעכב אותו עוד. הדלת הולכת ונסגרת, שובל האור מתמעט. 

 

לשרוק נגד הרוח

זה קצת טראגי שאת הדבר שאני עושה בעכביות הכי מרשימה, אני די שונאת. שונאת לכתוב .  בכלל, מילים של אחרים אני אוהבת יותר.  פעם הלכתי לסדנת כתיבה. מה שקנה אותי זה שיכולתי לתת הערות עריכה למשתתפים (רובם משתתפות, נשים מבוגרות בשלב זה או אחר בחייהן). אני אוהבת לשמוע מישהו מקריא ולצלול לתוך העולם שלו ולהבין את העולם הזה, כלומר למצוא את חוט ההגיון הנסתר שמלווה יצירה.  עם השנים קלטתי שאנשים כותבים אוהבים לשמוע בעיקר את עצמם -ומשום מה אותי מפרה לשמוע אחרים. גם אם הם פגומים . דווקא כתיבה מושלמת יותר קשה,  היא מכריעה אותך ומשתלטת;  זה מה שקרה לי אחרי "נוטות החסד". ג'ונתן ליטל בעיניי הוא גדול הסופרים שפועלים כיום.  מבחינה טכנית ומבחינת רעיונית, הוא פשוט נמצא ברמה אחרת .  אבל כנראה שאחרי יצירה כזו קשה לצפות שיכתוב ספרים אחרים טרוויאלים יותר. עדיין, אני מחכה או מקווה לקרוא עוד ממנו.   קראתי איפשהו שאת הספר הראשון שלו, רומן מד"ב שמתרחש ב-catacombs של פריז, חיבר בתחילת שנות העשרים לחייו.  הוא טוען שזו יצירה איומה, ואני פשוט תוהה איפה אפשר למצוא אותה.   באותו ראיון הוא ציין את הסופר היהודי-אוקראיני ואסילי גרוסמן, כהשפעה הספרותית המשמעותית ביותר שלו,  ואני צריכה לקרוא את הסופר הזה, בהחלט.   אם נחזור לענין סיאוב הכתיבה,  הספק הכתיבה שלי נמוך מאוד ולא בכדי. אני פשוט סובלת. השידוך של מילים וחוויה לא רק שלא טבעי לי, זה הולך נגד הטבע שלי.  בינתיים חיברתי שני ספורים.  את הראשון השלמתי בירושלים, והשני הוא טקסט מד"ב. (מצד שני, הראיתי אותו למישהי מהתחום, עורכת, והיא טענה שזה נקרא כריאליזם). 

התוכנית כרגע היא לסיים את טקסט המד"ב ובינתיים להסתפק בו.  כל עניין הריגול הכרוך בכתיבה, האגו המנופח, מתישים אותי.  אנחנו לא חיים בתקופה שעושה חסד עם אמנות הכתיבה.  לא דברתי על כתיבה כשמוש תקשורתי, אלא אמנות. אני חושבת שזו תקופה לא אינטלקטואלית ולכן קשה הרבה יותר לאדם, בייחוד אדם צעיר, לבחור מרצונו לכתוב.  אני לא מדברת על הגיגים, אלא נסיון עקבי לתאר את המציאות באמצעים טקטסואלים. לנתח, לאפיין, לדייק.  ולעשות את זה בצורה מובנית. ולעשות את זה שוב ושוב ושוב. כתבתי בעבר על כך שמבנה התקשורת העתונאית כיום לא מעודד חשיבה. ובאופן מקביל, מבנה שוק הספרות לא מעודד יצירה אמנותית מעניינת.  האנשים שכן כותבים כיום, אלה מתחת לגיל 39, עושים את זה מצורך פסיכולוגי – הם רוצים שיכירו בהם. הם צריכים תשומת לב. צריכים הנכחה.  ואלה לא התכונות שמרכיבות סופר מעניין.   כאמור, זו רוח התקופה. קשה לשרוק נגד הרוח.

 

 

אני מרגישה שהגיע זמן לשחרר את הקשר עם שני האקסים שלי.  אני עדיין בקשרים עם שניהם, עם אחד מהם בייחוד. הוא כאילו הידיד הכי טוב שלי. אבל אני רואה עכשיו שזה לא נכון, צריך ללמוד לשחרר ולהמשיך הלאה. אלה שתי מילים שמאוד קשות לי.   

האקס הראשון, המיתולוגי מה שקרוי, היינו יחד שלוש וחצי שנים, זה  הקשר הכי רציני שהיה לי עד כה בחיים. אהבה גדולה.  היינו צעירים וזה בסוף נגמר.  שמרנו על קשרי ידידות און ואוף ולאחרונה אני בקשתי לחדש את הקשר, כי הייתי במצב לא קל בגלל ההוא.  אז האקס באמת מאוד עזר  והכל, אבל עכשיו הגיע הזמן להמשיך הלאה ולחתוך. ואני פשוט מתקשה בזה, אחת לחודש חודשיים חשה צורך לראות אותו.  ויש לי חדשות, בשביל עצמי או מי שקורא, בנאדם שאהבתי פעם, תמיד תהיה אהבה בלב . גם אחרי עשור. ככה זה.  

האקס השני היינו יחד שנה,  לא הייתי שלמה שם עם הלב, אבל זה קשר שבדיעבד אני לא מתחרטת עליו.  בכל מקרה, הוא כעת עם בתזוג רצינית. אני  שמחה עבורו , אבל הבעיה שהקירבה שבה אנחנו מדברים רק מראה לי כמה זה לא נכון להיות כל כך קרובה.  והוא לא יכול למלא יותר את התפקיד הזה, של האדם הכי קרוב וכו, כי זה לא.  כי הוא אקס, גם הוא וגם הראשון. שניהם שייכים לעבר.  למה כל כך קשה לי לשמוט את העבר? למה כל כך קשה לקבל שהעבר עבר, אנשים שמאוד אהבתי , שאהבו, שישנו יחד לילה אחר לילה, שהכירו את החברים שלי והמשפחה,  שהם שייכים לעבר ? זה פשוט הדבר הכי קשה לי בעולם. הכי קשה . אני כמו איזו סבתא שנוברת בזכרונות,  תולה תמונות, שמרצפת את הקירות שלה כדי שלא תראה אבן החשופה. שלא תראה שהיא מוקפת בקירות, אז היא מקיפה את עצמה בזכרונות.    

זה כל כך לא נכון לי ,ההתנהגות הזו. לא בגיל 27 ולא באף גיל.   זה הרגל איום שרכשתי בעשור האחרון ואני חייבת לשמוט.  אני חייבת לקבל את זה שמה שהשארנו מאחור לא יעכוב אחרינו.  אני צריכה לקבל את המצב הזה. אני צריכה להבין שפרידה זו פרידה.  ואין מה לעשות, בנזוג לשעבר זה לא משפחה. וזה לא תחליף למשפחה.  גם אם המשפחה שלי קטנה.  אני לא חושבת שהאקסים האלה יכולים כיום, כל כך הרבה שנים אחרי, לומר לי מה לעשות בחיי ואיך להתנהל.  זה לא טבעי ולא נכון.  עם הפנים קדימה, מה שחשוב זה רק למצוא קשר רציני, עם בנאדם שיעשה לי טוב , למצוא עתיד עם גבר שירצה להיות חלק מהחיים שלי.  מישהו שירצה לאהוב אותי, ואני ארצה לאהוב חזרה.  ואחרי כל הרצון הזה, משם מגיעה גם הפשרה. גם יכולת ההשתנות.  והצמיחה.

 

גבריות מעורפלת

 

ערפילון היא מכונה בגודל תא אדם בעלת 12 זרועות הפונות לכל הכיוונים. בקצה הזרועות יש תפסנים המאפשרים לערפילונים להתפס זה בזה ולחבור יחד למבנים גדולים יותר. הם אינטליגנטיים ויכולים למזג ולשתף יכולות חישוב כדי ליצור אינטליגנציה מבוזרת. מרחב מלא בערפילונים נקרא מרחב ערפל.  הערפל מזכיר סביבה וירטואלית אלא שהוא קיים בעולם הממשי. הערפל יכול לחכות כמעט כל סביבה שהיא. אך בעיקר, האינטליגנציה המבוזרת של הערפל יכולה לעמוד מול אדם, לסרוק את מוחו וליצור מחדש, לשקף, ישות שנקראת איש ערפל.    הערפל טורח רבות כדי שלא תרגיש שהוא שם. לעתים, אנשים הולכים בחדר מלא בערפל ופשוט לא יודעים זאת. 

האם הערפל עשוי לחוש בדידות?  בשעה שהוא משקף, מהן תחושותיו?   וכשמישהו מתרחק, כמה זמן נותרת הדמות קבועה ברוחו של הערפילון. מתי עשוי לתבוע את עצמאותו, ואם תנתן לו, מה ייעשה בה? 

              ~

למה המציאות של גבריות מעורפלת,  כל כך קוסם לי?  מה  נוגע בנקודות הכי חסויות , ובדיוק ?

אני מנסה להבין את המשיכה שלי, את הארוס, כי זו הדרך היחידה להבין את עצמי באמת.   אני חושבת שגבריות מעורפלת היא סוג של חוסר גבריות.  מיניות איננה דבר מעורפל, להיפך. מיניות היא נוכחות שמסלקת כל מתחרה.  לפיכך גבריות מעורפלת, מהוססת, היא זו שנמצאת-לא נמצאת.  מן סופרפוזיציה .  כלומר מיניות מעורפלת בגבר היא למעשה סימן שאלה על המצאותו של הגבר.   ומה בזה כל כך קוסם לי?   מה בדואליות הזו מקסים אותי, נפתח כמו קופסת הפתעה.    ואין שיעור לקסם שזה מהלך עליי.  אני חושבת שיש לכך כמה סיבות. ראשית זה משאיר פתח להשלים, מה יקרה כאשר הגבר יימצא;  זה משאיר מקום לדמיון. מקום לקרוא לדברים בשם אחר ממה שהם באמת. אם הוא לא נמצא אני יכולה לשער אותו.  בנוסף,  הגבר הזה על ערפולו,  מאפשר לי להרגיש חזקה. המיניות שלי מוכפלת, היא משמשת גם כפאסיבית (האישה) וגם אקטיבית (גבר).   כלומר אני מתחזקת על חשבונו. כלומר אני יותר נוכחת וזה מעצים את תחושת האחיזה שלי בחיים. אני  יותר גדולה ונוכחת, יותר מכריעה.   גבר מעורפל הוא גבר שלא אהיה מובנת מאליה עבורו. גילוי הנשיות שלי, הגוף העירום ,השיער הארוך, השפתיים, החיוך, השדיים, הכל יהיה עבורו קסום . גבר מעורפל מינית נסוג ממגע בד"כ והמפגש שלו עם אישה על רקע זה, נדיר יותר. לכן אהיה עבורו משהו כמעט אקזוטי, חד פעמי.  כלומר זו דרך להרגיש מלכותית. אוכל לשלוט בו, כי הוא חסר הבנה.  ואני מכוונת אותו ומורה לו מה עושים ואיך, זה יגרום לי להרגיש יותר בטוחה במה שלי נהיר.  אני אוהבת להרגיש מפתה, ולכן נוכחות של גבר כזה תחזק את התחושה הקיימת במילא.   ובנוסף, גבר עדין או מעורפל, יאפשר לי לבטא מאז'וריות שאני לא יכולה עם גברים רגילים, מפני שעלי לשמש עבור רצונותיהם ולהקריב את הרצון, להדחיק את הדחף שנטוע בי (ככל אדם), כי אין מקום לזה .

 

קקטוס

 

אמא קנתה לי קקטוס והנחתי אותו על השולחן.  אני עושה כמה קורסים באמת מעניינים הסמסטר. מסביבי כל מיני בחורים חמודים יושבים מול המחשב , לבושים ג'ינס ומקודדים משהו .  בקבוצה, אני הבת היחידה.

  אני מרגישה כובד,  וזה אירוני מפני שכעת השמיים פתוחים וכל זה. כנראה החסך העצום באהבה, ואפילו להרגיש אותה שכחתי. אני שוב מקטרת ומרגישה עצבות מתוקה עולה בי, כמו קיא.  חושבת שזו נטייה רוסית הרחמים העצמיים, העבדות הזו.  אני לוקחת קורס אצל מישהו מאוד ידוע, זה דווקא לא שייך לתחום שלי אבל לקחתי.  זה מרגש אותי ,מרגישה ממש תאווה לגבי תחומי הלימוד. פתאום כל מה שלמדתי מתחיל להתכנס. ואני חושבת שגם הספרות שקראתי, והאמנות וכל זה, למרות שרחוק ממה שאני עוסקת בו, לכל יש חלק.  אני הולכת במסדרונות הפקולטה ויחסית לאוכלוסייה שם אני ממש יפה.

אבא גאה בי? אין לי מושג.  אני רוצה שישמח , חשובה לי הדיעה שלו. מעולם לא דברתי עליו כאן, אבא שלי מדען.  הוא נורא אינטליגנטי, אבל המקום שהמומחיות שלו מגיעה לשיאה, לדעתי, זו בכלל הסטוריה. נתוח מדיני או הסטוריה צבאית.  יש לו אינטואציות מבריקות בתחומים האלה, אני כל הזמן משתדלת ללמוד ממנו, כל הזמן.  הסטוריה זה תחום משגע,  אבל לא הלכתי ללמוד את זה כי חששתי שיהיה קשה להתפרנס.   אני קוראת המון הסטוריה לאחרונה, לא רק של המאה העשרים גם אחורה יותר.  הקטע שלי עם הסטוריה בא בגלים. לפעמים יש לי תאווה מטורפת לדעת כל מה שאפשר על איזו תקופה. כמובן שאי אפשר וזה מייאש אותי. אני חושבת שאצלי יידע זה תשוקה שמחליפה משהו אחר. זה לא היידע לשם היידע.

בתוכי יש גרעין אוטונומי ששום מערכת לא תצליח לפענח. זה נכון לכל אדם אבל אצלי זה מגיע לפראיות, זה מגיע לכאוס.  כשנה וחצי אני לומדת מחשבת ישראל אצל רב שהוא עילוי. הוא באמת עילוי.  אני נהנית מהלימודים מאוד וממה שזה נתן, אבל זה לא הפך אותי למאמינה. וזה לא הפך אותי לדתייה. למרות שחלק ממשפחתי כן.  אולי זה קצת אכזב ,  קיוויתי שסוף סוף אכנע למשהו. אוותר על האוטונומיה שלי ואהיה חלק ממקשה.  זה לא קרה. אבל בהן צדקי, העומק האינטלקטואלי-רגשי  שמגיעים אליו ,  זה שווה ערך לתחומים האקדמיים הכי קשים.  והעומק הזה, התחושה שהשאלות הללו, חלקן באתיקה ומוסר , מתגלגלות כבר אלפי שנים. איזו נחמה.  בשבילי, מפעל היהדות היווה נחמה ואושר. 

 

ובינתיים, אני והשחצן נפרדנו; חוסר התאמה משווע.  לא נתתי לו מה שהוא רצה, ולדבריו, "אני רגיל לקבל מה שאני רוצה".  למה מגיעים אלי טפוסים כאלה?

 

 

          
                                  

מתחת לעננה

 

אני שומעת את שלמה ארצי.  זמר טוב, שלמה. 

התקבלתי למסלול ישיר לדוקטורט אצל המנחה שרציתי. אני עם שולחן ומחשב וחלון  – כל כך שבירה.  חייבת ללכת לקנות קקטוס לחדר. לא יודעת  מה.  בערב ירדתי וראיתי את הארובות של תחנת החשמל , מתחת לעננה , רוויים אודם וחשמל רך.  הרגשתי שעברתי גשר בשנה האחרונה,  קצת פחות שונאת. פחות בסכסוך עם עצמי.

 

יש לי מישהו כרגע.  מרצה צעיר עם דוקטורט מהרווארד, מחשיב את עצמו. הדירה שלו יפה וזויתית, בצפון הישן של ת"א. אנחנו מתעוררים בבוקר ואני מפחדת.  מתקפלת בזוית המיטה.  אני עם כל העולמות הפנימיים, עם הספרים שקראתי,  האיי קיו, בסופו של דבר זה "כוסית" שמצחקקת בדירה המעוצבת ושותה ג'יימסון.

בדייט ראשון הוא לקח אותי לסושי .  אחרי כן הלכנו לטייל,  התיישבנו באיזה גן והוא התחיל לדבר על פוליטיקה. היו שם פרעושים או משהו אז זזנו לגן אחר. שם נשרפו שלוש שעות.  כבר היה שתיים וחצי בלילה ולא היה לי איך להגיע הבייתה. הוא הציע שאבוא אליו. עליתי, דירה מהממת,  עם פרקט עץ וספות יפות בצבעים רכים. הדירה שייכת לו כמובן.  גם רכב חדש. בדיעבד, יכל להציע להקפיץ אותי הביתה.   ישבנו על הספה שלו ודברנו. כבר היה איזה ארבע בבוקר. אמרתי, "אני לא ישנה אצלך במיטה ".   חשבתי הוא יציע לי את המיטה שלו ויישן בסלון. אבל לא. טוב, אז הוא מביא לי שמיכה. היה מוזר, בד"כ קשה לי להרדם לא בחדר שלי. אבל היה כל כך מאוחר כבר.  הוא בא לתת לי נשיקת לילה טוב, נשכב לידי פתאום במכנסיים קצרים. הייתי לחוצה כי חשבתי שהוא רוצה סקס.  התחלנו לדבר, הוא אמר, אני אוהב ארוטיקה ".  " מה אתה מתכוון?" שאלתי.   "אני לא רוצה רק לגמור".  הוא אמר לי.  "אתה רוצה לגמור בתוכי". שנינו צחקנו מהשנינה.  פחדתי שהוא ינסה להפשיט אותי אבל בסוף הוא קם והלך לישון. בבוקר, כל סלון הדירה היה מואר, למרות שיש שם תריסים מיוחדים  שמכוונים לפי שעה. תריסי מתכת בצבע מטאלי יפה.  גם הטלוויזיה ענקית וכסופה. הכל מדוייק.  אבל לא היה חלב ולא מכונת אספרסו והקפה השחור ממש לא עשה את זה..  נפרדנו בחיבוק. 

ככה התחיל הקשר.  הוא מכור לעבודה,  והתקשורת ביננו מוגבלת. אני רואה עד כמה קשה . עם ידידים זה בסדר, עם מי שאינני מכירה, נאמר באינטרנט.  הכל טוב. אבל עם גבר שאני יוצאת אתו, זה …  מה יש בבשר שמהמם כך את השפה?

אולי באמת אין לי , אולי ריקה,  כמו הבנות האלה שלעגתי להן בנימוס כל השנים? 

 חייבת לעבור לבת ים. או יפו. אני חולמת על דירה קטנה, דירת שיכון מלאה בקקטוסים וריהוט ספתות.   בחלומות שלי יש תמיד בחור, אבל כשיש בחור איכשהו זה כל כך לא מדוייק.   אני מתגעגעת להוא כל הזמן, ברור כיום שהוא זיהם את המערכת הרגשית שלי.  אני לא מסוגלת להתאהב. אבל זה בסדר, מה עם להרגיש?  גם זה לא הולך.  מצד שני, גם אתו היו בטח בעיות, והוא אמר לי בשעתו,  "הבעיה ביננו זה שלא נוצרת שיחה".  ככה אמר לי הגבר שאהבתי, ולא יכולתי לענות מכובד הרגש.

קשה לי מאוד עם הגבריות.  הכל אצלם מנכיח , התשוקה שלהם. ואני חייבת להתאים עצמי, להתקפל, לעמוד בפוזיציה.   אני לא מסוגלת, צריכה גבר מסוג אחר לגמרי. מאוד עדין,  סובילימטורי.   לא אחד כזה שהכל מתוח ומוכן. 

 

שלמה נוגע ללב.. " "בזכרוני הראשון אם יופייך אינו מטעה אותי"   מה יש לי בוכה משלמה ארצי? מה עובר עליי?  כובד הבדידות שלי.