פחד [חבר ותיק]

 

אני חושבת שאני פוחדת להיות מאושרת. פוחדת, כי מה שעושה אותי מאושרת, אם יאבד, ימיט רק סבל. אני פוחדת לאבד ולמרות זאת כל הזמן מאבדת. נדמה שחיי הם סדרה של השלמות שקטות,  נשיכות שפתיים. אני נוסעת במכונית בדרכים,  הגשם דק מחוץ לחלון, ויודעת שהמראות לא יהיו עוד מספר רגעים – הכל יוחלף. אז איך לשמוח במה שתיכף לא יהיה?  איך מתמודדים עם הרגעיות הזו?  ומעל לכל, איך משלימים איתה?  הדרך היחידה שהכרתי פעם הייתה בעצב של הסכמה, עצב של עבדים. ונמאס לי כל כך מעצב העבדים הזה.  נמאס . אני רוצה לשמוח אבל לא מסוגלת להשתחרר מהתנאטוס. אני לכודה בתנאטוס. אני לכודה גם בארוס, אבל הוא לא באמת מצליח לשכך או לעכב.  שנים, שנים האמנתי שאהבה היא הדרך היחידה לעכב את המוות.  כיום אני לא מרגישה את זה,רק העובדה הפשוטה והחותכת, אני הולכת לאן שכולם הולכים.  בגיל 27.5, במחצית המשוער של חיי, אין עוד שקרים ששווה להמשיך לספר.

ואולי הצורך להאחז במוות הוא הצורך שלי במוחלט, צורך אנושי לכל הדעות.  אחרי שנשמטה האהבה, מגיעה המורבידיות ומחבקת כמו חבר ותיק.  ומה עם אלוהים בכל הספור הזה?   אליו אני מלאת תלונות.  אני כל כך כועסת על אלוהים (אם הוא קיים בכלל) , כל כך ,  איך אוכל בכלל לאהוב אותו?   אולי לקנא בו, אולי.  רק תחושת קנאה ומרירות מעורר בי הבורא המוחלט-אינסופי-כל כולו-טוב הזה.  אני מתפקעת מול החוויה האלוהית,  אינסופית לכל עבר.

אז מה נשאר? הבשר. תאוות הבשר. זה מעניק סוג של נחמה לאנשים מסויימים. אני חושבת, הסיבה להצטיינותי בתחום (הוא אמר עלי, טורפת גברים) , זו היכולת להתרחק מעצמי.  כמאהבת, אני ריקה.  הלוואי ויכולתי להיות ריקה גם במצבים אחרים.  אולי הייתי מצליחה להיות, מעט, מאושרת.

 

 

 

 

 

     

 

3 מחשבות על “פחד [חבר ותיק]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s