על סף דלתו

 

כל ערב אני שומעת שוב ושוב את forgetful heart, מזילה דמעות ונרדמת.  העורכת, כלומר הסופרת, אמרה שנואשה ממני. שאני לא עושה כלום. ארבעה חודשים עברו מאז המחמאות ההן ולא כתבתי מילה.  וכמובן שבינתיים המיומנות, שעמלתי עליה בדם ויזע,  הולכת לאט וגוועת.  אני לא אדם מיליולי במיוחד, השידוך של חוויה למילים, איננו טבעי.   כלומר אני יודעת לייבב, אבל לספר ספור בתחושה של דחיפות, להרגיש את הדמויות ,  זה עולה במאמץ.  וזה שווה את המאמץ, אבל מדובר בפאקינג מאמץ. 

 האמת שאני לא רוצה להתאמץ. אני מעדיפה לפתוח את שני הסיפורים שהצלחתי לכתוב לפני שנה, שכבר נשמעו מקצועיים ויותר חשוב , אמיתיים וכנים ושלי לגמרי לגמרי,  להסתכל עליהם ולהיות מרוצה ולחייך, ואז לסגור את החלון ולעשות משהו אחר. לא בא לי להתאמץ, לא בא לי להכנס לכל העסק הזה של הכתיבה שדפק לי את תחושת המציאות.  להכניס יד לכל הפרוורסיות האנושיות, לכל הפינות האפלות.  להיות מוצפת באינפורמציה, בחיים של אחרים.  קשה לי עם זה. ואני לא יכולה לעשות אלילות מהכתיבה כמו שעושים כותבים מסויימים. כאילו,  אמנות זה דבר עצום, אבל , אבל זה לא פולחן. לא הפולחן שלי על כל פנים.   אני פשוט אסיים את הנובלה השנייה, את פסיכדליה ריקה, וזהו.  ואני סוגרת את כל העסק הזה של הכתיבה. לפחות לשנים הקרובות כשאני עם המחקר וצריכה להזהר על הקשר החדש והכל. הכל צריך להיות נכון  ונורמלי כי אין עוד זמן לאבד.  הכל חייב לדפוק כמו שעון. וברקע יש את הדירה לרשת , והכסף ההוא.  וכסף שאני רוצה לצבור, ואולי להשקיע בכל מיני דברים. אולי מניות או משהו. לא יודעת.  וכל זה כרגע יותר מעניין אותי מאמנות.  זו האמת.  הדירות, מה יהיה אתן. איך אפשר בכלל להכנס לתחום בארץ. מה צריך לדעת? ובטח אני לא יודעת איך משחקים את המשחק הזה.  או, אני כזו צבועה נוראית. כזו שקרנית איומה, כי ברקע הזייה חוזרת : לרכון על סף דלתו, אולי ייכמר לבו. אולי יקחני חזרה.

 

"לב כבול – רוח חופשית"

 

זה באמת לא נאמר מתוך יוהרה. באמת לא.    אני קוראת את "מעבר לטוב ולרע" ומרגישה שניטשה אומר,ברובו, דברים שאני כבר יודעת.  הוא מנסח אותם היטב, זה כן, אבל הרוב ידוע לי.  מה שזה כנראה אומר שההשפעה שלו כל כך עמוקה שהיא נספגה עמוק בתרבות ובהגות שצרכתי מאז הייתי צעירה מאוד, ולכן הדברים לא זרים.  וגם שעברתי דברים שלא הייתי צריכה ,בגיל צעיר מדי.   ומה זה נותן לי? כלום. ומה נתן לו? מחלת מין.

היום היינו בארוע משפחתי. אמא שלי שתתה יותר מדי יין והשתכרה.   לא ידעתי מה לעשות. ניסיתי להעלם בתוך הכסא.  היא אמרה שהולכת הביתה ברגל.  בני המשפחה דאגו, היא נראתה קצת לא יציבה מכל היין והאוכל. כעבור כמה דקות היא חזרה והכריעה, "השקיעה יפהפייה רבותיי". 

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כעסתי עליה נורא, שהיא מתנהגת ככה בצבור. שלא אכפת לה.  וחשבתי פתאום על הסופרת אורלי קסטל בלום, בטח הילדים שלה לא יודעים איפה לקבור את עצמם מרוב בושה. ככה סלחתי לאמי בלבי, שאחרי הכל היא בסדר. לפחות בסדר יחסי.

 

אבל מה יעסיק אותי עכשיו?  כמעט שנתיים אני לומדת יהדות. לחזור בתשובה אני לא חוזרת.   נכשלתי להפוך לדתיה ונותרתי אגנוסטית.   כמה שהרב שאני לומדת אצלו מבריק, כמה שהעומק הוא אינסופי,  דבר בעולם לא ישכנע אותי לאהוב אל שמפקיר ילדים למות בייסורים. לא משנה כמה אני אשמע את הרמב"ם הרציונליסט מתבווכח עם עצמו ועם איוב.  דבר בעולם לא ישכנע את הלב שלי לאהוב אל כזה. ( אני מעדיפה את האלוהים של שפינוזה )

 

 רק חבל שאני באמת לא מסוגלת יותר לאהוב,  או אולי לא יכולה להראות אהבה, מה כבר ההבדל ?   וידעתי שאנשים בני 40 מתקשים לפעמים לאהוב שוב, אבל בני 27?   מה לעשות.  איך אמר ניטשה?  "אם את הלב שלך כבלת חזק, שחרר את הרוח.  הענק לה חירויות רבות".

 

תנועה ואי תנועה

 

אני מתחילה לחשוב שאולי כל המגמה או הנסיון  שלי,  ליצור סינתזה בין קטבים ובין תפיסות רחוקות זו מזו, אולי הנסיון הזה מוטעה מיסודו. אי אפשר להכניס פרגמטיזם בין כל שני קצוות.   זה נאיבי.  ושני קצוות אומר גם צניעות ומופקרות , אומר התרבות החילונית עם הדתית. כל מיני. פשוט יוצא בסוף סלט.  סלט זה טעים אבל לא תמיד מתאים.   אני מרגישה שאולי המגמה הזו אצלי היא גם נסיון להמנע מבחירה. כך אני לא בוחרת, ואם אני לא בוחרת אני גם לא מבטלת.  אני לא מאבדת לא את זה ולא את זה. אולי מה שמניע אותי הוא הרצון לא לאבד  דבר? שום תפיסה או דרך הסתכלות?

 

מה זה אומר לאבד?   יש הבדל בין להחשף לכל מיני סוגי ידע ולשמור כל הזמן על אותה מערכת מושגים , לבין שנוי הזהות שלי בהתאם לידע העובר דרכי.   כאילו אם אני הולכת ל"אנה לולו"  (בר היפסטרים חביב במרכז יפו) אז אני א,  ואם אני בשיעור תורה אז אני ב.  בעייתית הקטיעות הזו.  אני רצף,  אותו אדם בדיוק.  מה שכל זה בא לומר הוא שלא הצלחתי לסגל עד כה זהות מובחנת.  כמו תאי הגזע העובריים, שטרם החליטו אם הם מתפתחים לכבד או לשריר או למוח או לעצם, ולכן אפשר להשתמש בהם כתרבית לגדול כל איבר.  מצד אחד זה מעולה, מצד שני זה אומר שאני לא נמצאת בתנועה כפי שעד כה חשבתי. לא, אני סטאטית. אני עומדת במקום.   לנוע זה אומר לבחור.   וכן , זה אומר מה שאני כל כך לא אוהבת, לסגל זהות  ורצון . 

 

נדמה לי , וזה אירוני, שהתחום היחיד בו הצלחתי ליצור פרגמטיזם שיש בו בחירה ולא המנעות מבחירה  התחום הזה הוא פוליטיקה.  הדיעות הפוליטיות שלי מגובשות.  גם בתחום המדיני וגם בתחום החברתי.  אני מרגישה שיש לי תחושה לא רעה של המתרחש באיזור. והתחושה הזו מאפשרת להניח מאורעות  בקונטקסט באופן די מוצלח, אפילו לנבא מאורעות נוספים שטרם התרחשו, או לקרוא לאן המגמה הולכת בשעה שעל פני השטח הדברים בכלל מוליכים לכיוון אחר (היכולת המסויימת הזו, שהיא כמובן לא נבוי אלא פשוט נתוח בהיר,  היא גם הקריטריון שהניח בשעתו פופר למדעיות של תיאוריה).  אבל אני לא רוצה להפוך את זה לפוסט פוליטי.  מכל מקום,  בתחום הפוליטי אני לא מרגישה חסרת אונים ומבולבלת  כמו בתחומים אחרים בחיי.

 

 ההבנה שהתקיעות מייצרת תחושת שווא של תנועה, מעניינת.   זו כמעט תחושה של סימום. אני מסוממת מהתרחשויות ( ממשיות או וירטואליות ) שיוצרות אשליית תנועה, בעודי קפואה במקום בלא מערכת הגדרה או פרספקטיבה. אני חושבת שמצב חוסר האונים הזה הוא נחלת בני הדור שלי ככלל.  זה מעניין מאוד. אך גם האינדוקטיביות שאני ממהרת לנקוט בה, צריך להזהר בה.   צריך למהר ולסייג.

  

מקרה מצער

 

4 שנים מגיעות , אט אט, לסיומן.  אני מסתכלת בחלופת המכתבים שלי ושל ההוא, אני בת 23.5  והוא 35.5.  איך לא הבנתי מהחיים שלי.  הייתי פתייה.   איך הערצתי אותו, פאק, איך אהבתי. אפילו את ההורים שלי לא אהבתי ככה!   מקרה מצער, זה מה שזה,  מקרה מצער.  כמו בספור של ג'ויס (מתוך "הדבלינאים").  גבר ששכח איך לאהוב, לבו ריק, ובחורה מסכנה, מאוהבת עם עיניים נוצצות.  אני כל כך כועסת, כל כך כועסת למען השם. מישהו צריך לשלם על הנזק הזה!  אבל מי ?  אני קוראת  את המכתבים הראשונים, משחזרת בראשי את ההליכות הראשונות ברחובות תל אביב.  ואז שעבר זמן ולא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו וחששתי  אולי נעלם. ואז החזרה שלו מהטיול בלונדון, ההחשפות הראשונה שלו במייל,  האמיתית.  המפגש המתוכנן, הנסיגה שלו ואז הנסיגה שלי. והטלפון ממנו, הקול הרועד מן העבר השני.   התחושה המשונה, שהוא פגיע ואני נחוצה לו. לאיש הזה, גופו דק אך כובד משקלו עצום.   הבכי החנוק ביומולדת 24, בירושלים,  קצת לפני הפגישה שלנו,  והדמעות הכבדות. הדבור הבטוח, שמחת חיים, שהתחלפו באילמות. חליפת אדישות, התנתקות מכאן ועכשיו לטובת פסיכדליה שכל זה הביא עליי.  כאילו טיפטופי LSD. הפחד הנורא משגעון כשהרגשתי שאני עולה על גדותיי וברקע כמובן 36 שעות לימוד אינטנסיביות בתואר תובעני, כזה שרק ארבעים אחוזים מהנרשמים יסיימו. 

ואני זוכרת איך לקראת הפגישה (דייט קראתי לזה אז, איזו אירוניה) אמרתי לחברה שלי, "אם זה לא יקרה אני לא יודעת איך אני אמשיך. אני לא יודעת איך אני אקום בבוקר ". והמבט שהחברה הביאה לי, שאמרה שאני מגזימה ועל מה אני מדברת בכלל?  ואז המפגש ביננו בקפה. ההבנה שהוא אדם מסוכן, מטורף ביסודו וכנראה לא תהיה לו תקנה.   והקריסה  שהביאה אותי לראשונה למפגש עם מר מכתש: המוות ואני פנים מול פנים. איך עליתי אחרי הפגישה הקטסטרופלית ביננו אל הגג של בנייני עזריאלי וחשבתי לקפוץ. ובחרתי בחיים וטפסתי חזרה למעלה. והנה אני עכשיו.  ולמרות זאת,  מי שהיה כל כך נמוך גם יכול להעריך את החיים . יכול לגבש פרספקטיבה. רק כשמתרחקים מהאנושי אפשרית הפרספקטיבה (וזאת מפני שאי אפשר להתרחק מהאנושי).

יותר ויותר אני מבינה שמדובר פשוט בשני אנשים שלעולם לא היו צריכים להפגש.   שני אנשים דואליים,  קצת רמאיים. אנשים עם עניין עצום בכל מה שמתחת לשמש, ותשוקה יוקדת.  אבל פה נגמר הדמיון. ומתחיל הסיוט. כן, היום אני יודעת שהגיהינום הוא בזולת.  שם מצוי גיהינום.  וזה לא מדובר על אהבה או מי אהב ומי לא, מדובר על שני כוחות שאסור היה להם להפגש. שפשוט אסור בתכלית היה לאחד.  אהבה היא הדרך היחידה לעכב את המוות. ואם כך, בכוחה גם לקדם,להאיץ את המוות.   ואיך ההבנה שאינני מסוגלת או רוצה להתאהב עוד, אחרי ההוא. שזו לא הצהרה דרמטית  שמחכה להפרכה, אלא קביעת עובדה.  שכל זה היה כמו לעבור מילה, שחותכים חלק מהאיבר של העונג ולכן העונג תמיד פצוע.  ככה מנגנון הרגש, הלב, הוטל בו מום.  וייסורי התופת, ייסורי התופת של התודעה המתנפחת שוב ושוב, וכל העולם מתנוול בעיניה, ואז הופך יפה, ואז שוב מתנוול.  וההבנה שהאחר, שרק עם האחר אפשר להתקדם – אבל הגיהינום – ולכן אסור אף פעם לתת ככה, אף פעם לא. לא ככה.   

 

 

 

 

 

    

 

 

 

פתאום הכל במקומו.  ברמה האישית וגם בכלל.  אני חושבת שאני רוצה, לצד התואר המתקדם (כלומר המחקר),  ללמוד לתואר שני בפילוסופיה.  תמיד אהבתי פילוסופיה ואף עשיתי מספר קורסים בפקולטה. אבל אולי משהו מסודר יותר יהיה צעד נבון.  אני מרגישה ששכלי הבשיל להתמודד עם רעיונות  שאולי בעבר היו מנותקים יחסית.  אני חושבת גם שאי אפשר הכל וצריך לא לעשות סלט.  לכן כדאי את עניין הכתיבה לדחות לעוד כמה שנים, קודם להשלים בסיס ידע רחב דיו , לרכוש נסיון בחיים. בעבודה, בבני אדם.  להפנים רעיונות  הגותיים ייקח זמן . ואחרי כן לגשת למלאכת הכתיבה, אם זה עדיין יהיה דחוף.  

הפילוסוף שהכי מעניין אותי כיום הוא שפינוזה.  אחת הסיבות היא שבלמודיי מחשבת ישראל שמו הוזכר שוב ושוב.  אני רוצה להגיע למצב בו אוכל לבצע דיאלקטיקה של הרעיונות שלו עם הרעיונות שאני לומדת עכשיו (של הרב קוק למשל).  מובן שכל זה ייקח זמן.  אני מרגישה טוב , כלומר שמבחינה אינטלקטואלית אני עושה דבר נכון מפני שהבסיס האקדמי שלי הוא פלטפורמה טובה, ואילו עכשיו במחצית השנייה של שנות העשרים לחיי אני מכניסה רעיונות  שיותר נוגעים לעולם לחיים ולסביבה.  מה שבעבר טרם הייתה לי נגיעה אמיתית. אני גם זוכרת שאפלטון אמר שזה הסדר הנכון של רכישת הדעת.   

זה מאוד אירוני שהדבר הראשון ששאלתי את עצמי כשהצצתי בספר של שפינוזה, היה איזה מזל הוא.  והוא פותח את דבריו בהתייחסו לנטייתם של אנשים לאמונות תפלות, בייחוד בתקופות משבר. ואכן פניתי אל האסטרולוגיה בעקבות שבר שחוויתי בחיי.  זה גרם לי לחייך.  טוב, הוא מזל קשת 🙂

 

 

 

 התחלתי לצאת עם א' לפני שבועיים.  יש ביננו כימיה, התאמה מה שקרוי,  פחות או יותר מהרגע הראשון שנפגשנו (דרך סיטואציה חברתית) זה היה כך.  יצאנו לשלושה דייטים, ובשלישי באתי אליו והיינו יחד לא מעט זמן. הוא חבק אותי (לא מעבר לחבוקים) והתקרבנו במהירות.  עברו יומיים ולא שמעתי ממנו. התחלתי לחשב בראשי את האובדן,  וכמה מהר ייקח לי להתגבר. התחלתי להריץ תסריטים שונים לאי רצונו בי.  למיאוס שלו ממני, לכל התכונות האיומות שלי שהוא בוודאי רואה לנגד עיניו, מה שגרם לו לחתוך. להמלט במהירות האור.  הייתי בתסריט פנימי, התקשרתי לשתי החברות הטובות ולידיד הכי טוב, ניסיתי לשווא לקבל מהם נחמה או הכוונה לגבי ההעדר הכפוי הזה.  כולם אמרו שיומיים זה כלום והכל בסדר. אבל בפנים אני "ידעתי" . ידעתי שהוא עזב כי הוא הבין שאני רקובה. ומקולקלת. ומשהו שרוט אצלי בנשמה.  כל הדברים הזדקפו. זה היה נורא. הרגשתי בתוכי את אחיזת החיים נחלשת.  הרגשתי כאב איום עולה להחריב  את סוף השבוע,  השבת שתיכף מגיעה ועמה המנוחה שכל כך חיכיתי  ששה ימים.   בהיתי בקיר זמן מה, ואז נשמע קול הנייד. קפצתי ממקומי והתקרבתי למכשיר.  אלה היו צעדי חלום, צעדים איטיים ונחושים.  הרמתי אותו, וראית על הצג את המספר של א'.  כמו בסרט אימה,  לחצתי על הכפתור ועניתי.   ל-א' כמובן לא היה שמץ של מושג מה עברתי ביומיים האחרונים. כולו נונשלט, עמוס אחרי יום עבודה, חלק אתי את קורותיו, שאל בעדינות לשלומי ואפילו הצליח להצחיק אותי תוך כדי, מתנצל על שאיננו ג'ינג'י.  הייתי בהלם.  כה בטוחה שהוא הולך לזרוק אותי, והנה הוא מדבר בחיבה, ממש חזר מהמתים. הרגשתי כאילו אבדתי אותו לנצח והוא שב אליי.  אחרי חצי שעה הסתיימה השיחה.  מה, שאלתי את עצמי, מה הרווחתי מהתחושות האיומות האלה?  את העונג של  זכייה באדם יקר רגע אחרי שנדמה היה שאבד.  אולי זו הסיבה?  אני לא יודעת.  אבל קשה לי כל כך לפעמים להיות אישה.   או אולי, קשה להיות בנאדם. אינני בטוחה כבר.   אני מתקשה להאמין שמישהו, מישהו שאני מעריכה או מחבבת, יכול למצוא אותי כאישה שירצה להיות איתה.  כל כך מעט אני אוהבת את עצמי, כל כך חסרת בטחון וחלשה הפכתי עם השנים. המחשבה שמישהו ירצה פשוט לחבק אותי , רק לחבק. שירצה לדבר אתי ולשמוע אותי חושבת בקול רם, שאעניין אותו וגם אמשוך ואנעם לו,  המחשבה הזו כמעט לא נתפסת עבורי.  השנאה, הכאב יוקדים ומחסלים כמעט הכל.  אבל איכשהו א' מצליח להתמודד עם זה.  איכשהו הוא מצליח לגרום לי לחייך, להרגיש חלק מהעולם. להרגיש שאפילו לי יש מקום.

 

 

 חשבתי על הגבר הנושק לארבעים – כל השבוע.  בהזייה היינו בבר, לבשתי שמלה והאיפור היה עז,  הוא עישן והביט בי. חשבתי על הדברים שכתב בשעתו על נשים , ועל מה שהן עושות לו. הנחתי יד על הברך שלו והוא המשיך לדבר,  נזרקו שמות באויר. חשבתי בלבי, כמה הוא מבריק והכל,  ואיך הוא מדוייק כשרוצה להיות מדוייק וזה מפחיד להיות על יד מישהו כזה. חשבתי על אין האונים שלו לעומת הכוח של הכתיבה.  איך הוא חלש מולי עכשיו. כשרכנתי ללגום מהמשקה והכתף שלי נחשפה, התחושה שהוא נמשך אלי, שתקה אותי בדיוק כמו ששתקה אותו.   אני חושבת שזה מהלך עלי קסם מפני שאז אני יכולה לשלוט בגבר. בתגובות , בתחושות . כשגבר נמשך לאישה הוא נתון לחסדיה.  בטווח שבין המשיכה למימוש (אם יש) אני יכולה לעשות הכל, וזה יתקבל בהבנה.  זו לא תשומת הלב, כי יש לי תשומת לב. לא. זה הרצון לשלוט בתחושות הפנימיות של אדם אחר, זר, הרצון לביים את התחושות האלה בהתאם לנפילת הכתפייה שלי,  המרחק של שפתיי מלחיו.  לגמתי מהבירה , המשקפיים גלשו לו על האף והעליתי אותן מעלה בעדינות, צוחקת מבדיחה שספר.   כמה רגעים אחרי הקצתי מהחלום.

 

משחקים

 

 אני במצב, איך לומר את זה, קצת מוזר;  יוצאת עם שלושה בחורים (א' בן 26,  ר' בן 29  ו-ע' בן 38),  מפתחת פראנויה,  ומעלה בזיכרון אגדה שקראתי על שלושה נסיכים: אחד הביס את המכשפה, אחר  ואחרון זכה בנסיכה.  השאלה היא, מי מהן אני  ?

 

 

 

 

              
http://www.youtube.com/watch?feature=endscreen&NR=1&v=4Gg8pZYjCTM

 

 

Big love

 

4 שנים אני אוהבת .  ואין לי רגשות או רצונות חופשים, הכל כרוך עד מחנק.   בלילה היו חלומותיי טרופים, באחד התווכחתי בלהט עם רב על קיומו ואי קיומו של אלוהים. דחסתי את ידיי שוב ושוב לכיסיי המעיל, מלאת אשמה.  הרב הטיח בי דברים  ואני שתקתי.  הרכבת עברה לבסוף (עמדנו בתחנה) ועליתי עליה במהירות.  נשמתי לרווחה. הרב נשאר על הרציף, מלווה אותי מבט עז ושחור.

 

בשבוע שעבר קראתי את טיעונו של ניטשה לאי קיום האל.  מה שמופרך כל כך זה שהזדהיתי עמו בלב שלם, לגבי. אני לא מאמינה, איך אפשר לאהוב גבר כמו שאוהבים את אלוהים – בעיה קשה במידות, בפרופורציה.  הטיעון הולך כך:

1. האל הוא שלמות מוחלטת

2. האל טוב

3. אם הוא שלמות מוחלטת שלעולם לא אשיג, איך לא אקנא בו? וזו קנאה שלעולם לא תגיע לרווייה. לפיכך, מציאות האל עושה לי רע באופן מוחלט. והרי אמרנו כי האל טוב.

> אין אלוהים (הרע שניצת באדם הוא הוכחה לכך)

 

טיעון מעולה.  הרב קוק, ב"אורות הקודש", ענה לניטשה (אציג את זה בהמשך).  נכון לעכשיו אני רוצה להתעכב, איך הגעתי למצב שאני מתיחסת למישהו,  כמו שאנשים מסויימים, רגישים ונעלים ממני, מתייחסים לאלוהים? מה נדפק ?  מה לא בסדר?   אני טיפוס. כל ההסטרייה הזו, הדמעות, האובבסיביות.  אני מזכירה דמויות של דוסטוייבסקי, הנשים המשוגעות ההן עם פרוות השועל והעור החיוור. כל כך עצוב.  בהחלט, אומה של עבדים. ואני, אני שפחה לרגשות.  סטריאוטיפ של הסטריה,  וחסרת פרופורציות. אבל לא רק אני.  בני תקופתנו מחפשים באהבה, באותה אובססיביות, את מה שבני הדורות הקודמים חפשו ביחסם לאל.  משהסירו את אלוהים, משהו היה חייב למלא את מקומו.  במובן זה ,אני בת התקופה. ודוסטוייבסקי נסח במדוייק את העצביות המודרניות, הרבה לפני זמנו. 

 

נחזור לתשובת רב קוק. לפיו, הקושי של ניטשה נובע מכך שהוא רואה את עצמו ואת האל כשניים נפרדים. לכן,  צריך לוותר על התפיסה המונותאיסטית המוחלטת ולקבל את התפיסה הפאנטאיסטית (רובנו נחשפנו למושג דרך שפינוזה, אך הרב קוק טוען שיש לנקות את הפנטאיזם) . יש לקבל את זה שהאדם כלול באלוהות. ולכן, האל של ניטשה באמת לא קיים. 

כשאני מנסה לדמות לעצמי את הדרך בה רואים חכמים את אלוהים, מתייחסים אליו, כותבים בו,  אינני נאלצת ללכת רחוק.  מקום מנוחת הנפש שלי היא רק בו.  ומה זה לאהוב?  להרגיש שנוכחותו של מישהו נחוצה לקיומי באופן מוחלט.

אבל אם אני רוצה להתנחם במשהו, ולהאמין שאוהבי האל מצבם טוב ממצבי, זה שקר.   מצבם רע יותר. הרי האל, קיומו למעלה מכל המצאות שיוכל להכנס בקרבנו איזה רגש או רעיון ממנו. ודבר כזה הוא בגדר "בטוי חסר משמעות". וכך, הדעת לא יכולה לנוח אף פעם. לכן אנשים המבקשים את האל עייפים, אפילו מדוכאים. דרישת האל מביאה לתסכולים נוראים, לאכזבה.  
אפשר לנסות במקרה כזה לפנות לכל מני נחמות הפזורות בעולם. למשל, היופי (באמנות) או האמת (פילוסופיה או הסטוריה ומעין זה).  אבל הנפש המאוהבת לא מסתפקת באלה. ואז העולם פשוט מתנוול בעינייה.  הנפש המאוהבת היא נפש רחבה, כל כך עד שכל העולם מחניק לה.  מה יש באהבה?  המסת המחיצות ביני לבין הזולת. ונחיצותו המוחלטת של הזולת.   מכאן שבאהבה נמשכת יש פתוח והקפדה על החולשה, על מנת להמשיך להזדקק. מי שמלא בעצמו לא מסוגל לאהוב (כי הוא לא זקוק לכלום).  צריך לשמור על החולשה המסויימת שרק הימצאות הזולת תוכל לשכך- על מנת להזדקק לאחר.  ולאהוב.