Big love

 

4 שנים אני אוהבת .  ואין לי רגשות או רצונות חופשים, הכל כרוך עד מחנק.   בלילה היו חלומותיי טרופים, באחד התווכחתי בלהט עם רב על קיומו ואי קיומו של אלוהים. דחסתי את ידיי שוב ושוב לכיסיי המעיל, מלאת אשמה.  הרב הטיח בי דברים  ואני שתקתי.  הרכבת עברה לבסוף (עמדנו בתחנה) ועליתי עליה במהירות.  נשמתי לרווחה. הרב נשאר על הרציף, מלווה אותי מבט עז ושחור.

 

בשבוע שעבר קראתי את טיעונו של ניטשה לאי קיום האל.  מה שמופרך כל כך זה שהזדהיתי עמו בלב שלם, לגבי. אני לא מאמינה, איך אפשר לאהוב גבר כמו שאוהבים את אלוהים – בעיה קשה במידות, בפרופורציה.  הטיעון הולך כך:

1. האל הוא שלמות מוחלטת

2. האל טוב

3. אם הוא שלמות מוחלטת שלעולם לא אשיג, איך לא אקנא בו? וזו קנאה שלעולם לא תגיע לרווייה. לפיכך, מציאות האל עושה לי רע באופן מוחלט. והרי אמרנו כי האל טוב.

> אין אלוהים (הרע שניצת באדם הוא הוכחה לכך)

 

טיעון מעולה.  הרב קוק, ב"אורות הקודש", ענה לניטשה (אציג את זה בהמשך).  נכון לעכשיו אני רוצה להתעכב, איך הגעתי למצב שאני מתיחסת למישהו,  כמו שאנשים מסויימים, רגישים ונעלים ממני, מתייחסים לאלוהים? מה נדפק ?  מה לא בסדר?   אני טיפוס. כל ההסטרייה הזו, הדמעות, האובבסיביות.  אני מזכירה דמויות של דוסטוייבסקי, הנשים המשוגעות ההן עם פרוות השועל והעור החיוור. כל כך עצוב.  בהחלט, אומה של עבדים. ואני, אני שפחה לרגשות.  סטריאוטיפ של הסטריה,  וחסרת פרופורציות. אבל לא רק אני.  בני תקופתנו מחפשים באהבה, באותה אובססיביות, את מה שבני הדורות הקודמים חפשו ביחסם לאל.  משהסירו את אלוהים, משהו היה חייב למלא את מקומו.  במובן זה ,אני בת התקופה. ודוסטוייבסקי נסח במדוייק את העצביות המודרניות, הרבה לפני זמנו. 

 

נחזור לתשובת רב קוק. לפיו, הקושי של ניטשה נובע מכך שהוא רואה את עצמו ואת האל כשניים נפרדים. לכן,  צריך לוותר על התפיסה המונותאיסטית המוחלטת ולקבל את התפיסה הפאנטאיסטית (רובנו נחשפנו למושג דרך שפינוזה, אך הרב קוק טוען שיש לנקות את הפנטאיזם) . יש לקבל את זה שהאדם כלול באלוהות. ולכן, האל של ניטשה באמת לא קיים. 

כשאני מנסה לדמות לעצמי את הדרך בה רואים חכמים את אלוהים, מתייחסים אליו, כותבים בו,  אינני נאלצת ללכת רחוק.  מקום מנוחת הנפש שלי היא רק בו.  ומה זה לאהוב?  להרגיש שנוכחותו של מישהו נחוצה לקיומי באופן מוחלט.

אבל אם אני רוצה להתנחם במשהו, ולהאמין שאוהבי האל מצבם טוב ממצבי, זה שקר.   מצבם רע יותר. הרי האל, קיומו למעלה מכל המצאות שיוכל להכנס בקרבנו איזה רגש או רעיון ממנו. ודבר כזה הוא בגדר "בטוי חסר משמעות". וכך, הדעת לא יכולה לנוח אף פעם. לכן אנשים המבקשים את האל עייפים, אפילו מדוכאים. דרישת האל מביאה לתסכולים נוראים, לאכזבה.  
אפשר לנסות במקרה כזה לפנות לכל מני נחמות הפזורות בעולם. למשל, היופי (באמנות) או האמת (פילוסופיה או הסטוריה ומעין זה).  אבל הנפש המאוהבת לא מסתפקת באלה. ואז העולם פשוט מתנוול בעינייה.  הנפש המאוהבת היא נפש רחבה, כל כך עד שכל העולם מחניק לה.  מה יש באהבה?  המסת המחיצות ביני לבין הזולת. ונחיצותו המוחלטת של הזולת.   מכאן שבאהבה נמשכת יש פתוח והקפדה על החולשה, על מנת להמשיך להזדקק. מי שמלא בעצמו לא מסוגל לאהוב (כי הוא לא זקוק לכלום).  צריך לשמור על החולשה המסויימת שרק הימצאות הזולת תוכל לשכך- על מנת להזדקק לאחר.  ולאהוב.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s