התחלתי לצאת עם א' לפני שבועיים.  יש ביננו כימיה, התאמה מה שקרוי,  פחות או יותר מהרגע הראשון שנפגשנו (דרך סיטואציה חברתית) זה היה כך.  יצאנו לשלושה דייטים, ובשלישי באתי אליו והיינו יחד לא מעט זמן. הוא חבק אותי (לא מעבר לחבוקים) והתקרבנו במהירות.  עברו יומיים ולא שמעתי ממנו. התחלתי לחשב בראשי את האובדן,  וכמה מהר ייקח לי להתגבר. התחלתי להריץ תסריטים שונים לאי רצונו בי.  למיאוס שלו ממני, לכל התכונות האיומות שלי שהוא בוודאי רואה לנגד עיניו, מה שגרם לו לחתוך. להמלט במהירות האור.  הייתי בתסריט פנימי, התקשרתי לשתי החברות הטובות ולידיד הכי טוב, ניסיתי לשווא לקבל מהם נחמה או הכוונה לגבי ההעדר הכפוי הזה.  כולם אמרו שיומיים זה כלום והכל בסדר. אבל בפנים אני "ידעתי" . ידעתי שהוא עזב כי הוא הבין שאני רקובה. ומקולקלת. ומשהו שרוט אצלי בנשמה.  כל הדברים הזדקפו. זה היה נורא. הרגשתי בתוכי את אחיזת החיים נחלשת.  הרגשתי כאב איום עולה להחריב  את סוף השבוע,  השבת שתיכף מגיעה ועמה המנוחה שכל כך חיכיתי  ששה ימים.   בהיתי בקיר זמן מה, ואז נשמע קול הנייד. קפצתי ממקומי והתקרבתי למכשיר.  אלה היו צעדי חלום, צעדים איטיים ונחושים.  הרמתי אותו, וראית על הצג את המספר של א'.  כמו בסרט אימה,  לחצתי על הכפתור ועניתי.   ל-א' כמובן לא היה שמץ של מושג מה עברתי ביומיים האחרונים. כולו נונשלט, עמוס אחרי יום עבודה, חלק אתי את קורותיו, שאל בעדינות לשלומי ואפילו הצליח להצחיק אותי תוך כדי, מתנצל על שאיננו ג'ינג'י.  הייתי בהלם.  כה בטוחה שהוא הולך לזרוק אותי, והנה הוא מדבר בחיבה, ממש חזר מהמתים. הרגשתי כאילו אבדתי אותו לנצח והוא שב אליי.  אחרי חצי שעה הסתיימה השיחה.  מה, שאלתי את עצמי, מה הרווחתי מהתחושות האיומות האלה?  את העונג של  זכייה באדם יקר רגע אחרי שנדמה היה שאבד.  אולי זו הסיבה?  אני לא יודעת.  אבל קשה לי כל כך לפעמים להיות אישה.   או אולי, קשה להיות בנאדם. אינני בטוחה כבר.   אני מתקשה להאמין שמישהו, מישהו שאני מעריכה או מחבבת, יכול למצוא אותי כאישה שירצה להיות איתה.  כל כך מעט אני אוהבת את עצמי, כל כך חסרת בטחון וחלשה הפכתי עם השנים. המחשבה שמישהו ירצה פשוט לחבק אותי , רק לחבק. שירצה לדבר אתי ולשמוע אותי חושבת בקול רם, שאעניין אותו וגם אמשוך ואנעם לו,  המחשבה הזו כמעט לא נתפסת עבורי.  השנאה, הכאב יוקדים ומחסלים כמעט הכל.  אבל איכשהו א' מצליח להתמודד עם זה.  איכשהו הוא מצליח לגרום לי לחייך, להרגיש חלק מהעולם. להרגיש שאפילו לי יש מקום.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s