מקרה מצער

 

4 שנים מגיעות , אט אט, לסיומן.  אני מסתכלת בחלופת המכתבים שלי ושל ההוא, אני בת 23.5  והוא 35.5.  איך לא הבנתי מהחיים שלי.  הייתי פתייה.   איך הערצתי אותו, פאק, איך אהבתי. אפילו את ההורים שלי לא אהבתי ככה!   מקרה מצער, זה מה שזה,  מקרה מצער.  כמו בספור של ג'ויס (מתוך "הדבלינאים").  גבר ששכח איך לאהוב, לבו ריק, ובחורה מסכנה, מאוהבת עם עיניים נוצצות.  אני כל כך כועסת, כל כך כועסת למען השם. מישהו צריך לשלם על הנזק הזה!  אבל מי ?  אני קוראת  את המכתבים הראשונים, משחזרת בראשי את ההליכות הראשונות ברחובות תל אביב.  ואז שעבר זמן ולא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו וחששתי  אולי נעלם. ואז החזרה שלו מהטיול בלונדון, ההחשפות הראשונה שלו במייל,  האמיתית.  המפגש המתוכנן, הנסיגה שלו ואז הנסיגה שלי. והטלפון ממנו, הקול הרועד מן העבר השני.   התחושה המשונה, שהוא פגיע ואני נחוצה לו. לאיש הזה, גופו דק אך כובד משקלו עצום.   הבכי החנוק ביומולדת 24, בירושלים,  קצת לפני הפגישה שלנו,  והדמעות הכבדות. הדבור הבטוח, שמחת חיים, שהתחלפו באילמות. חליפת אדישות, התנתקות מכאן ועכשיו לטובת פסיכדליה שכל זה הביא עליי.  כאילו טיפטופי LSD. הפחד הנורא משגעון כשהרגשתי שאני עולה על גדותיי וברקע כמובן 36 שעות לימוד אינטנסיביות בתואר תובעני, כזה שרק ארבעים אחוזים מהנרשמים יסיימו. 

ואני זוכרת איך לקראת הפגישה (דייט קראתי לזה אז, איזו אירוניה) אמרתי לחברה שלי, "אם זה לא יקרה אני לא יודעת איך אני אמשיך. אני לא יודעת איך אני אקום בבוקר ". והמבט שהחברה הביאה לי, שאמרה שאני מגזימה ועל מה אני מדברת בכלל?  ואז המפגש ביננו בקפה. ההבנה שהוא אדם מסוכן, מטורף ביסודו וכנראה לא תהיה לו תקנה.   והקריסה  שהביאה אותי לראשונה למפגש עם מר מכתש: המוות ואני פנים מול פנים. איך עליתי אחרי הפגישה הקטסטרופלית ביננו אל הגג של בנייני עזריאלי וחשבתי לקפוץ. ובחרתי בחיים וטפסתי חזרה למעלה. והנה אני עכשיו.  ולמרות זאת,  מי שהיה כל כך נמוך גם יכול להעריך את החיים . יכול לגבש פרספקטיבה. רק כשמתרחקים מהאנושי אפשרית הפרספקטיבה (וזאת מפני שאי אפשר להתרחק מהאנושי).

יותר ויותר אני מבינה שמדובר פשוט בשני אנשים שלעולם לא היו צריכים להפגש.   שני אנשים דואליים,  קצת רמאיים. אנשים עם עניין עצום בכל מה שמתחת לשמש, ותשוקה יוקדת.  אבל פה נגמר הדמיון. ומתחיל הסיוט. כן, היום אני יודעת שהגיהינום הוא בזולת.  שם מצוי גיהינום.  וזה לא מדובר על אהבה או מי אהב ומי לא, מדובר על שני כוחות שאסור היה להם להפגש. שפשוט אסור בתכלית היה לאחד.  אהבה היא הדרך היחידה לעכב את המוות. ואם כך, בכוחה גם לקדם,להאיץ את המוות.   ואיך ההבנה שאינני מסוגלת או רוצה להתאהב עוד, אחרי ההוא. שזו לא הצהרה דרמטית  שמחכה להפרכה, אלא קביעת עובדה.  שכל זה היה כמו לעבור מילה, שחותכים חלק מהאיבר של העונג ולכן העונג תמיד פצוע.  ככה מנגנון הרגש, הלב, הוטל בו מום.  וייסורי התופת, ייסורי התופת של התודעה המתנפחת שוב ושוב, וכל העולם מתנוול בעיניה, ואז הופך יפה, ואז שוב מתנוול.  וההבנה שהאחר, שרק עם האחר אפשר להתקדם – אבל הגיהינום – ולכן אסור אף פעם לתת ככה, אף פעם לא. לא ככה.   

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s