תנועה ואי תנועה

 

אני מתחילה לחשוב שאולי כל המגמה או הנסיון  שלי,  ליצור סינתזה בין קטבים ובין תפיסות רחוקות זו מזו, אולי הנסיון הזה מוטעה מיסודו. אי אפשר להכניס פרגמטיזם בין כל שני קצוות.   זה נאיבי.  ושני קצוות אומר גם צניעות ומופקרות , אומר התרבות החילונית עם הדתית. כל מיני. פשוט יוצא בסוף סלט.  סלט זה טעים אבל לא תמיד מתאים.   אני מרגישה שאולי המגמה הזו אצלי היא גם נסיון להמנע מבחירה. כך אני לא בוחרת, ואם אני לא בוחרת אני גם לא מבטלת.  אני לא מאבדת לא את זה ולא את זה. אולי מה שמניע אותי הוא הרצון לא לאבד  דבר? שום תפיסה או דרך הסתכלות?

 

מה זה אומר לאבד?   יש הבדל בין להחשף לכל מיני סוגי ידע ולשמור כל הזמן על אותה מערכת מושגים , לבין שנוי הזהות שלי בהתאם לידע העובר דרכי.   כאילו אם אני הולכת ל"אנה לולו"  (בר היפסטרים חביב במרכז יפו) אז אני א,  ואם אני בשיעור תורה אז אני ב.  בעייתית הקטיעות הזו.  אני רצף,  אותו אדם בדיוק.  מה שכל זה בא לומר הוא שלא הצלחתי לסגל עד כה זהות מובחנת.  כמו תאי הגזע העובריים, שטרם החליטו אם הם מתפתחים לכבד או לשריר או למוח או לעצם, ולכן אפשר להשתמש בהם כתרבית לגדול כל איבר.  מצד אחד זה מעולה, מצד שני זה אומר שאני לא נמצאת בתנועה כפי שעד כה חשבתי. לא, אני סטאטית. אני עומדת במקום.   לנוע זה אומר לבחור.   וכן , זה אומר מה שאני כל כך לא אוהבת, לסגל זהות  ורצון . 

 

נדמה לי , וזה אירוני, שהתחום היחיד בו הצלחתי ליצור פרגמטיזם שיש בו בחירה ולא המנעות מבחירה  התחום הזה הוא פוליטיקה.  הדיעות הפוליטיות שלי מגובשות.  גם בתחום המדיני וגם בתחום החברתי.  אני מרגישה שיש לי תחושה לא רעה של המתרחש באיזור. והתחושה הזו מאפשרת להניח מאורעות  בקונטקסט באופן די מוצלח, אפילו לנבא מאורעות נוספים שטרם התרחשו, או לקרוא לאן המגמה הולכת בשעה שעל פני השטח הדברים בכלל מוליכים לכיוון אחר (היכולת המסויימת הזו, שהיא כמובן לא נבוי אלא פשוט נתוח בהיר,  היא גם הקריטריון שהניח בשעתו פופר למדעיות של תיאוריה).  אבל אני לא רוצה להפוך את זה לפוסט פוליטי.  מכל מקום,  בתחום הפוליטי אני לא מרגישה חסרת אונים ומבולבלת  כמו בתחומים אחרים בחיי.

 

 ההבנה שהתקיעות מייצרת תחושת שווא של תנועה, מעניינת.   זו כמעט תחושה של סימום. אני מסוממת מהתרחשויות ( ממשיות או וירטואליות ) שיוצרות אשליית תנועה, בעודי קפואה במקום בלא מערכת הגדרה או פרספקטיבה. אני חושבת שמצב חוסר האונים הזה הוא נחלת בני הדור שלי ככלל.  זה מעניין מאוד. אך גם האינדוקטיביות שאני ממהרת לנקוט בה, צריך להזהר בה.   צריך למהר ולסייג.

  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s