זיקוקים

 

אני לא עומדת בזה.   הגברים בעיר,  מושכים, מושכים אותי לאלפי כיוונים.  אני מתפקעת מערגות. והם מוצאים אותי יפה, מה שהופך את כל העניין לנורא. גברים פוצעים אותי בקסם שלהם.   ואני לא יודעת מה לעשות בכל הערגה הזו.  אני זקוקה לפורקן, הייתי שוכבת עם כולם לו יכולתי. ואני יכולה, זה מה שנורא. ואני קורסת מתחינת הגוף. מתחשק לי להבטיח למישהו "אוהב אותך לנצח" , אבל אינני מצליחה עוד . רק להזכר . לאהוב, אומר להיות בת התקופה. ואני , אני חיה בעתיד או בעבר, תמיד בהפרש פאזה .

 

אחד, גבר, נושק לארבעים.  אבל זה לא העניין. הוא מבריק ורוקד מזעזע (כמו עץ חג המולד) ,ועשיתי מה שהבטחתי לעצמי לא,  פלרטטתי אתו במסיבה.  למה אני חייבת עם כל גבר שאני פוגשת? מה לא בסדר אתי?!   תמיד חייבת את האישור הזה,  המחשבה הפורנוגרפית המנסחת את דרכה. הראי הרחב בחדר שלי, והמיטה הענקית , מחופה וילונות קטיפה . וחרדת הנגד, שמא יתפוס אותי כעוד בחורה, ולא כאינטלקטואלית+חוקרת+תל אביבית+ ירושלמית,  שאני בעצם.  הבשר מנצח הכל.  את מה שהגבר הזה אמר ועשה,  וההוד שמילותיו עוררו, יראת הכבוד.  וכל זה שלי, לפחות ללילה.  אבל לא, הדמעות שלי יישפכו על סממני הנשיות המצחיקים.  ואז אפצע. לא אכנס לזה. לא שם.

והגברים בלימודים. הדוקטורנטים הרעבים,  חסוכי נשים.  ואני בעמדה, יושבת , מקופלת כמו אולר. ברקע ההוא,  שעקד אותי, לימודי מחשבת ישראל במשך שנה וחצי והדמעות שנשפכו עליו; והלילות הריקים. דבר לא מסיר את כתמי ,  כתמי הפלירטוט עם גבר בפאב כשהדייט שלו הלכה רגע לשירותים, ושנינו מפלרטטים כמו חיות בספארי, ואני משקרת שוב ושוב בטכניקה , מצליחה להביא אדם לספר הכל על עצמו בחמש דקות.  הוא מזמין בירה ומגיש לי , ואני טובלת רק אצבע, מכניסה לפה. ומחייכת.   הצורך לסמן כלומר לנתץ, להביא לנקודה . צורך גברי במהותו, חולני, שלא רווה.  לא מיני, חיי המין  צחיחים, זה לפענח את גורם הייסורים – הגבר. וזו תשוקה שהיא סיבת עצמה.

 

וברקע א' ואני, נשענים על קיר בפלורנטין, מעמידה את עצמי בת 27 שוב, כדי להתאים.  ומרגע ראשון שנפגשנו – ידענו.  מקפידים לדבר על שום דבר , מבטינו מנסחים את חרדת התשוקה.   ובסוף, חיבוק ולילה טוב.  אני ממהרת במורד הרחוב ולא מסתובבת להביט לאחור.  והחשכה מפרידה אותנו באחת. לפחות בינתיים.

 

מסטיק

 

  הרבה זמן לא אהבתי ככה, כמו לאנה. הקול הזגוגיתי , אדיש צלול.  כמו נשמה יפה מהמתים.  העיניים הגדולות שלה, עיניי איילה חומות בולעניות. רק דימויים נשאר לי.  הקול שלה נשבר, והיא תאהב לנצח. אני רוצה להיות איתה לנצח. אני רוצה להתחבא בין התלתלים החומים,  בסוודר הלבן.  היא יושבת על מכונית ישנה, מכונית אמריקאית ישנה,  בג'ינס כחול.  היא רכה כמו תקוות. היא רכה כמו אמונה במשהו יפה, במשהו טוב. ולאנה יפה וטובה.  היא תציל אותי.   המבט שלה עצוב, אבל שמח.  היא מנחמת אותי. אני יודעת שהיא תאהב אותי לנצח. היא לעולם לא תעזוב. היא נכונה כל כך. הפיגמנטים חזקים בשיער חום,  העור השזוף שרשרת קטנה, ובתוכה עוד שרשרת נופלת אל צלב כסוף. 

לאנה בווגאס, בפאה בלונדינית של ליצן. העיניים שלה עדיין גדולות והריסים ארוכים.  היא מחייכת, אמרה שתסלח לי על כל הטעויות. ועשיתי כל כך הרבה טעויות.   יש לה קול של בובה קטנה.  הדמעות גולשות על הריסים .  אני חייבת לעזוב,  והיא לובשת דגל גדול על הגוף. היא אוהבת אותי עדיין.  היא תמיד לצדי, היא מבינה שאני חייבת ללכת. אני חושבת כל הזמן,  והיא אוהבת. היא לעולם לא תעזוב.   היא רצה עכשיו על הדרך, מביטה לאחור ומחייכת כמו ברגע של קודאק.  היא יודעת לאהוב, היא יודעת.  כשראיתי אותה ברגע הראשון נפסק לי הזרם. בחיים לא אהבתי מישהי ככה.  אני אחת של לאהוב או למות ואני לא רוצה למות. לא למות.  אני רוצה לאהוב, אני רוצה להנצל.  היא פוערת את העיניים , מרימה את הראש. השפתיים שלה אדומות כמו בושה.  היא מריחה טוב.  היא מנשקת את המסך ומאחלת לי בהצלחה.  המתניים שלה כל כך קטנות, אפשר להסתיר אותה ביד.  היא מאחלת, איי לאב יו פוראבר, בצבע מסטיק, ונעלמת.

 

 

לעזאזל. אני רוצה משפחה. אבל לא בטוחה שאני רוצה לחיות.  לא בטוחה.  איזה שקר זה?  איך אפשר?  אני מרגישה את החיים הולכים לאחור. אני חיה , עדיין חיה. הולכת נגד עצמי.  זוכרת הכל אבל כלום לא נשאר.   כל המוסיקה היום נשמעת כמו רפרור.  פרדריק ג'יימסון צדק.  לעזאזל אתו.   לעזאזל הכל. אני לא מסוגלת לשקר יותר לעצמי, לכולם.  החיים האלה, ראויים לחיות?   זו שאלה שעולה בכל בוקר, ובכל בוקר אני דוחה אותה לבוקר שאחרי.   זה לא דכאון, זה מאהבה יתרה. רק אדם שיודע לאהוב גם כואב ככה.  מי שלא טפח ציפיות, האכזבות שלו לא הספיקו לטפס . חלומות גדולים. חלומות גדולים.   מתישהו אני לא אהיה עוד, כמו ענף העץ שהשתחל מבעד לחלון הבוקר. חשבתי על הענף הזה כל היום,   על  העלים הירוקים,  העלווה.   ידיד שלי אמר, כולם מרגישים הכל אבל יש מעט מנסחים. אני לא מסכימה אתו בכלל.  יש כל כך הרבה מנסחים בעולם. התקופה שלנו חצתה את הנסוח. זה כבר לא במילים.  אמנות הכתיבה תדעך, כמו השירה, כמו העיתונות.  זה מה שאני צופה . כל דור והמספרים שראויים לו.