קשה לי בנשיות, בחליפה הזו, שמצד אחד היא יפה ומצד שני היא לוחצת. הליכה מהירה להתיש את הגוף, והפחדים נופלים, שמא אשקר לעצמי ולא אהיה אמיתית. אני חושבת שהנשמה הנשית לא מרגישה בנוח בעולם הזו כמו הגבר. והמהות הנשית,
יש בה משהו …כמו הולגורמה. וודאי, בכל אישה יש חלק שהוא אנושי ומשותף
לגבר. אבל אני מדברת על האישה באשר היא אישה, ולא באשר היא אדם. האישה
היא הולוגרמה, וכדי שתתקיים הגבר צריך לאשר אותה. ויש באישור הזה משהו
מפחיד. משהו עז ומרתיע, ובעיקר משהו שחורץ אי שוויון. כאילו אם לא יביטו בנו ויקראו בשם , כלומר יתאהבו בנו, אנחנו לא נהיה. אנחנו לא נהיה רק חסוכות אהבה, לא נהיה.
האישה מעוררות בגבר את ההתמודדויות הכי קשות שלו: התחרות מול גברים אחרים,
והתאווה המינית. מעוצמת הרגשות האלה, אני יכולה להבין למה גברים נסו לבטל
או לגדר נוכחות הנשים במשורי החיים. גם השפה בין גבר לאישה איננה שפה
נייטרלית, ולכן צדקה העברית במיניות המוקצנת שכפתה, עם כל ה-ה בסופי מילים,
וה-ות וההבחנה האובססיבית בין זכר ונקבה בכל פרט ופרט ואפילו בדוממים.
השפה משקפת את הגלישה של המתח בין גבר לאישה לכל תחומי החיים.
היום קראתי כתבה על השתתפותן הדלה של נשים ב"וויקיפדיה", ועל מעוטם ודלותם של ערכים נשיים באנצקלופדיה הוירטואלית הראשונה. כשאישה רוצה להשתלב במערכות השונות, אפשר להבין למה היא עושה את זה
בחשש. ועליה לעטות איזו חליפה, איזה עור נוסף, שהגבר, מפאת היותו חש בנוח בעולם, לא. אני מודה, בעבר לא הייתי מודעת לכל זה. ראיתי את הבעיה
הזו כעוד בעיה של מיעוט – אבל כיום אני מבינה שרק כאשר
מגדרים היטב את ההבדלים ועומדים עליהם, אפשר אחרי כן לעשות התקרבות. ומפגש.
אי אפשר קודם להתעלם מההבדלים ואז לצפות שייעלמו. כי בדרך הזו, כל מה
שיצוף יהיה ההבדל.
ובאותו עניין, עוד לא החלטתי, על נערת השעה