הולוגרמות

 

קשה לי בנשיות, בחליפה הזו, שמצד אחד היא יפה ומצד שני היא לוחצת.  הליכה מהירה להתיש את הגוף, והפחדים נופלים, שמא אשקר לעצמי ולא אהיה אמיתית. אני חושבת שהנשמה הנשית לא מרגישה בנוח בעולם הזו כמו הגבר. והמהות הנשית,
יש בה משהו …כמו הולגורמה. וודאי, בכל אישה יש חלק שהוא אנושי ומשותף
לגבר. אבל אני מדברת על האישה באשר היא אישה, ולא באשר היא אדם. האישה
היא הולוגרמה, וכדי שתתקיים הגבר צריך לאשר אותה. ויש באישור הזה משהו
מפחיד. משהו עז ומרתיע, ובעיקר משהו שחורץ אי שוויון.  כאילו אם לא יביטו בנו ויקראו בשם , כלומר יתאהבו בנו, אנחנו לא נהיה. אנחנו לא נהיה רק חסוכות אהבה, לא נהיה.

האישה מעוררות בגבר את ההתמודדויות הכי קשות שלו: התחרות מול גברים אחרים,
והתאווה המינית. מעוצמת הרגשות האלה, אני יכולה להבין למה גברים נסו לבטל
או לגדר נוכחות הנשים במשורי החיים. גם השפה בין גבר לאישה איננה שפה
נייטרלית, ולכן צדקה העברית במיניות המוקצנת שכפתה, עם כל ה-ה בסופי מילים,
וה-ות וההבחנה האובססיבית בין זכר ונקבה בכל פרט ופרט ואפילו בדוממים.
השפה משקפת את הגלישה של המתח בין גבר לאישה לכל תחומי החיים.
היום קראתי כתבה על השתתפותן הדלה של נשים ב"וויקיפדיה",   ועל מעוטם ודלותם של ערכים נשיים באנצקלופדיה הוירטואלית הראשונה. כשאישה רוצה להשתלב במערכות השונות, אפשר להבין למה היא עושה את זה
בחשש. ועליה לעטות איזו חליפה, איזה עור נוסף, שהגבר, מפאת היותו חש בנוח בעולם, לא. אני מודה, בעבר לא הייתי מודעת לכל זה. ראיתי את הבעיה
הזו כעוד בעיה של מיעוט  – אבל כיום אני מבינה שרק כאשר
מגדרים היטב את ההבדלים ועומדים עליהם, אפשר אחרי כן לעשות התקרבות. ומפגש.
אי אפשר קודם להתעלם מההבדלים ואז לצפות שייעלמו. כי בדרך הזו, כל מה
שיצוף יהיה ההבדל.

 

 

 

ובאותו עניין, עוד לא החלטתי,  על נערת השעה

 

    

 

מרוב שאני אוהבת אותך

מרוב שאני אוהבת אותך, אני לא מסוגלת לחיות מרוב ש

אני הולכת חולפים אנשים ומבטם כמו הזדמנות מוחמצת

ראיתי אותך הולך על הרחוב נעת בבגדיך הלוואי שיכולתי להיות הבד שנוגע בכתפך

 

וחייכת הפנים שלך היו עוד פנים ברחוב וזמן לקחתי להבין שאלה הן ה-פנים
ושבעיניך טמונה הכניסה למקום ההוא

השער הנחבא אל המרחבים האדירים של החופש

אבל אני אסירה בתוך הגהנום של הנפש הגהנום הולך אחרי כמו גיבנת אחר גיבן
ואני מם מנסה לפרוק את העול  היא עלי
והעיניים שלך רק הן יכולות לשחרר אני אסירה שלך אהיה אסירת תודה אם תנשק את שפתיי
כך בלילה תחמוק אל חדרי ותביט עלי ישנה תחדור אל החלום ומתוכו תנשק תחילה את
הצוואר הערום אחר את הפנים המעוותים באיזו תנוחה של שינה ואז את האף ואת הגבות
תחדור אל מתחת לפני השטח תקרע את החלום מתוכי אפול אליך אפול.

 

הלכתי היום האנשים הולכים כמו פתחים בוילונות מוסטים

   

 

 

חרק קטן נלכד בקורי העכביש תחילה הוא מנסה לעשות את התנועות הרגילות אבל
הוא רק שב ונלכד

אחר הוא מנסה לכעוס והקורים כועסים עליו בחזרה

אחרי כן הוא מתחיל לפחד, כמו חיילי אויב שחורים בבשרה של עננה לבנה הוא
מתפשט שום צליל לא נשמע

הפחד מגיע מתוך הזיכרון הוא זוכר איך חושבים בחופשי

עכשיו מגיעה ההשלמה שהוא כאן ועכשיו ואחר כך

ואז הכאב כמו עופות דורסים הכאב מגיע אחרי שמתה התקווה ומת גם הכעס

העכביש מביט הישר אל תוך עיניו והוא משלים הוא משלים הוא לא מישיר מבט הוא
רוכן מטה ורואה את הציפורים הקטנות שטות

הוא רואה את הדמעות שלו נופלות כמו יהלומים אל תוך אגם זיכרונותיו

הוא שומע את הגוף שלו זז בתוך הסבך הוא סופר ומתבלבל וסופר ושוב מתבלבל

העכביש מתקרב אליו והוא רק סופר וסופר וסופו בספרה לא גבוהה במיוחד אולי 20
אולי יותר

 

 

בראש שלי עשרות הליכות הלכת בים והלכת בחדר והלכת ונכנסת אל תוך גופי ואל
תוך פי ואל תוך הידיים שלי נכנסת אל תוך השפה 
והרגשתי ששנינו כשתי נקודות צבע שצוירו זו על זו על פני בד לבן ,מתפשטות
הלאה

אתה יודע הזיכרון של רגעי העונג הבודדים זה מה שנותר לי בעולמי אני חיה על
זמן שאול בסופם הזיכרונות יברחו אל אחרת ואל גוף אחר מתריס וכל מה שהיה ייגזל החלש
רק הולך ונחלש .

 

 

הבריכה הצלולה של הזיכרון הפכה לים נורא

אני דג טובע ודמעותיי נמהלות במים כאילו לא היו

 

אתה אתה אתה רק היד שלך רק היד הורודה

תל אביב,  2005

 

בעיה בכתיבה

 

מה הבעיה בעצם בכתיבה?  מה הבעיה שלי?  ראשית, עצלות.  אבל מדובר בסבל עבורי. להתחכך במטענים שאני לא רוצה. להכנס לחיים של אחרים, לרגל רוחנית.  להפעיל את הדמויות אומר לתת לכל אחת ואחת מהן חיים. כלומר להפחית במשהו את חיי. לתת מהדם שלי, להן.  מעל לכל מדובר בפסיכדליה.  בלדפוק את תפיסת המציאות הרגילה, להזיז אותה בזוית של 20 מעלות או משהו.  מה גם שהשידוך של חוויה למילים איננו טבעי.  אני לא יודעת אם כותבים אחרים מתייסרים ככה, אבל אצלי בגלל הפרפקציוניזם,  הייסורים עולים כל הזמן. אני פרפקציוניסטית וזו תכונה איומה.    אני גם אסתיקנית וזו עוד תכונה איומה. מה גם שהעולם מנוול כל כך.  יש פער עצום בין האסתטיות של החוויה למימוש שלה בפועל. הקוטב הזה, עליו עומד המתח בכתיבה שלי.  אני אסתטית, כך גם החוויה שלי. אבל העולם לא.  זה מרובב ומכוער.  ואני צריכה לרצף את זה…לרצף במשהו שיסביר הכל. לרצף באיזה יופי, באיזה שקר. לכתוב טוב אומר לשקר טוב, אין מילים אחרות לתאר את זה.  זה אומר להונות, ראשית כל את עצמך. ואז, גם אחרים. אבל קודם כל כותב רציני חייב ללמוד איך להונות את עצמו.

יש שנעזרים בשביל זה באלכוהול או סמים. אני נעזרת בכשרון שלי למסירות. לאהוב.  להשתחל למיתולוגיה דרך אחר.  האחר הוא פסיכדליה בשבילי. כן, זהו.  אבל המחיר הוא שהמנגנון עצמו, של האהבה, המנגנון קורס.  להתאהב אני כבר לא מצליחה ארבע שנים. היד שלי מחוררת כמו מסומם שהושיט את ידיו יותר מדי פעמים.  הלוואי ולא היתי פוגשת את ההוא. ולא הייתי הופכת למה שאני כעת. הלוואי ויכולתי לחזור להיות אנושית.

 

 

האם אפשר להיות יוצר משמעותי בלי לפגוע באף אחד יש יצירה בלי הרס?  אחרי הכל, יש חוקי שמור בעולם.   האם אפשר להיות יוצר אמיתי, מדוייק , בלי לפגוע בעצמי או באנשים היקרים לי?   למה נדמה שדרוש קורבן אדם ?  האם עזבתי מיתוס אחד (האהבה הרומנטית) לטובת מיתוס אחר?   אני כל כך לא רוצה להלכד בעוד מיתוס. אני רוצה להמצא באנטימיתולוגיה מוחלטת.  אבל איך אפשר.  אולי עדיף כבר המיתוס הדתי, לעבוד את קדוש ברוך הוא. לעבוד כוח שאי אפשר לראות ואפשר לדבר אליו, אבל הוא לעולם לא ייענה.  אולי, הצורך העמוק בנפש , במיתוס, אולי הצורך הזה מצביע על אמת?  ואם כן, מהי האמת.  אני לא מסוגלת להביא את עצמי להאמין, מסיבה פשוטה:  הסבל הזרוע בעולם. זרוע באופן ספוראדי, כמו יהלומים בבוץ.  כמו פרחי זהב בנהר.  אני לא יכולה לשאת את הסבל הזה, את הזכרונות, את הנפשות במתות מסביב בלי סיבה, האנשים הגוועים בדירות השיכון שלהם, את אנחות האכזבה, החלומות הנפצעים.  אני לא מסוגלת לשאת את כל זה.  ואיך בורא עולם נושא? איך הוא נושא את הסבל?  הרמב"ם אמר שהטוב הוא המידה הנכונה בין שני קצוות. וכשאנו פוגשים ברע זה מפני שהגענו לאחד מהם (מהקצוות) ועלינו להתקדם פנימה. ורק בפנים, בינם, יימצא הטוב.  לפעמים אני חשה שליהדות יש וירטואוזיות מדהימה ללהט שאלות מוסריות. ואני לא אומרת את זה לגנאי.  היהדות היא מפעל מדהים, היא מופת. אבל מדוע לא לראות בה מפעל אנושי?  מאיפה מגיע הטרנסצנדנטי?   ההסבר המקובל הוא ההתגלות של הר סיני, אבל אנו הדור שלא ידע את משה. שלא ראה את ההתגלות. עלינו להאמין לאבות אבות אבותינו?

 

הו, כל השאלות האלה מכאיבות לי.  וברקע התמכרות הרסנית לבנאדם שלא יהיה עבורי. ואולי עבור אף אחת. מדוע ההתמכרות הזו?  מדוע הלב הכבול? מדוע הקרבתי את עצמי, את אושרי, את חיי הרגש שלי,  בעבור מה?  למה עשיתי עסקה עם השטן, למה חתמתי על משהו שאי אפשר לסגת מפניו?  אני לא שונה ממכורים אחרים.  אני מכורה ואני נמלטת מהיומיום המנוול בדיוק כמו אחרוני המכורים.  אני אדם מתמכר. ואני מכורה כבר ארבע שנים. ולפניו, הייתי מכורה למיתוס האקס הראשון. האדרתי אותו , נפחתי ונפחתי. וברחתי מהתמודדות עם העובדה הפשוטה שביומיום לא הסתדרנו.  אני נכשלת לתפקד בלי הבריחה הזו, כי החיים קשים מדי לכולנו. וקשים אחת כמה וכמה לרגישים, למדוייקים. או אלה המחשיבים עצמם רגישים ומדוייקים.

 

כל כך קשה לי למען השם. כל כך קשים החיים האלה.  וזה לא רק הפרנסה והאנשים, זה הצורך להעמיד פנים בפני כל כך הרבה, כל כך הרבה בבת אחת. הצורך לשקר לאנשים ולעצמי שוב ושוב. לשקר לעצמי שוב ושוב יום אחרי יום.  להסתיר את הקמטים הדקים באצבעות,  לחייך. להמשיך להניע את המערכות.  העול של השקרים, העול של חצאי האמיתות, של ההסוואה, של הנזילות המסויימת.  הלוואי ויכולתי לחשוב בקווים ישרים. הלוואי ויכולתי להיות כנה עם א',  שנמצא אתי חודש וכמעט לא יודע כלום. והריח המיני הזה באויר, סביב גבר כמו ק',  והמחשבות הבוטות שלי עלינו. מה הייתי רוצה שייעשה לי, ובאיזו עוצמה. הפורנוגרפיה שנוולה אותי, כמו שנוולה רבים, ואני לא מסוגלת להפסיק. הלוואי ויכולתי להיות שם בשביל א', להיות שם באמת. הלוואי שיהיה לי ולו הכוח לעבור את זה.

 

לב

~~

 

בוהה בשמיים הופכים ג'ינג'ים,

קצת שתויה,

מהרהרת ביופיך

ובליבך

 

 

 

אדם רגשי

 

עכשיו אני מבינה, אינני אדם רגשי כמו שחשבתי. לא.  גברים שמקיפים אותי מקוטלגים "לא רגשיים מספיק".  ואני מה?  רגשית?  לייבב ולפרוץ בבכי לא הופך אותך לרגשי.  אני נמצאת במרחק מעצמי.  ומה? כמה אנשים יכולים להעיד על עצמם שיצאו, שיצאו מדעתם , שהגיעו לשם, והמשיכו לנוע למרות הכל.  כלומר ללמוד ולעבוד ולצליח .  שהוציאו את עצמם מהמיטה ביום קר,כספיתי, שראשם היה סבוך , שהיו בלב אופל, ולמרות הכל מבחוץ הכל בסדר?  אז זה מה שעשיתי בגילאי 24-27.   ואולי עשיתי את זה פשוט כדי שגם לי תהיה מיתולוגיה?  כי לכל אחד יש מיתולוגיה בימינו, אז גם אני רוצה. אולי? 

אני יודעת איך מרגישה פסיכדליה.  תחושה נוגעת ללב של שחרור, אשליה מדהימה. העולם נתפס כאשליה, ואילו החוויה הפנימית היא הדרך היחידה להחלץ ממנה. הכל מתהפך: כן הופך לא, לא הופך כן.   ובמקביל, ללכת נגד עצמך ולשלוט בעצמך – זה כמעט לא נתפס.  בין כל ההלולות שהרמתי להוא, אסור לשכוח, הבנאדם רצה להמית אותי.  לא באופן מטאפורי, הוא רצה וכיוון להמית. הוא התכונן, זה התאים לקו הפואטי.  ואני נשארתי בחיים. ולא רק נשארתי בחיים, נשארתי יפה ואנושית.  שערה מראשי לא נזוקה. הגוף שלי עדיין נוצץ כשאני מתפשטת מול הראי. אני עובדת ולומדת ומתקדמת, תוכניתו הזדונית לא יצאה לפועל.  הנסוי שלו – נכשל. עלי לזכור, בין היבבות על האובד, הבנאדם פאקינג רצה להרוג אותי. מפני שזה הכי אסתטי (איך אפשר בלי אישה צעירה שמתה באיבה).   ואני הייתי אמורה להיות שם. מוות , זה מה שמדליק אנשים.  ובכל מקרה, לא יכולתי לעשות עם זה כלום.

לא אדם רגשי.  גם המבט, קצת רוסי ומטומטם, מבטה של איכרה שזנקה כמה מעמדות מתוך סיבות לא כשרות. קל להביט בי, אין בזה הרבה תחכום. אולי רק בעיניים, אבל מי מסתכל בהן בימינו?   גברים לא יכולים לומר לי מה צבען, הם לא שמים לב,  הם לא שמים לב ואני שמה יותר מדי. עכשיו אני מבינה,  אינני אדם רגשי כפי שחשבתי.  השרידות המדהימה את הקטסטרופות, זו עדות לעובדה, שאני לא בדיוק שם. לא בדיוק אדם רגשי.

 

נעל בית ישנה

חברה שאלה, איזה מן גבר את מחפשת ?  עניתי לה, מישהו כמו נעל בית ישנה.  אני רוצה… להפסיק להרגיש דרך המילים. אולי לחזור להאמין באהבה.

 

אדמוני וסמוי, מהסוג שלא יירע לי.  בקפה ועל ספסל קרוב לשלוש שעות, בשמלה ירוקה, חשופה לסכנות החורף  והוא לא מפסיק לדבר.  הוא מדבר ואני רק רוצה שיתקרב וילטף אותי. ישתתק ויתקרב וילטף אותי, יגע.  כמתנה שאין לה דורש אני חשה, למרות שהמבט שלו ממוסמר לזוויות.  העוקץ הזה ביסודות הגוף מתחיל לנוע. הוא גר באיזה מושב על יד ירושלים ואני חושבת, אם נבוא אלי בטח ישמעו הכל. ואם אבוא אליו, אאלץ להשאר לישון.  ואז…פתאום מבינה שאולי לא אראה אותו עוד, כי אין לדעת. עם גברים אין לדעת.  "יצאת פעם עם גבר מעל 30", הוא שואל. ואני מחייכת. איזו שאלה חמודה.  אני מרגישה חמודה, לא מנסה להרים את הראש מעל למים כמו  אתו.   פחדתי ממנו מאוד, פחדתי מהגאונות שלו יותר. פחדתי מהאקסצנטריות.  אבל עכשיו אני יושבת מול גבר מקסים בצורה אחרת לגמרי. לא הגאון הפצוע שהיד כשלה מללטף. אני לא הולכת לנסות להציל יותר אף אחד בגלגול הזה.  בינתיים, הבחור על הספסל יודע מי זה סול בלו ובוב דילן ומרגש אותי, רוב הגברים שהכרתי לא ידעו. או ידעו אבל לא ממש אכפת. אולי הם עסוקים במאבק קיומי, אני לא יודעת.  אבל בראש כבר עם הרגע שייתר את הבגדים שלי וכמו מתנה אני אגש, מחייכת וחושבת על הגוף שלי, הגוף הנשי שאף אחד לא נגע בו. זה מרגש נורא. הסערה הזו שמתחוללת, המאבק. מי יזכה בזה? ויזכה במה?

בפגישה הבאה אנחנו שותים בירות בפאב ירושלמי. אני בחולצה לבנה אדומה וג'ינס, שיער פרוע, עייפה אחרי עבודה. הוא יוצא מתוך הונדה טורקיז.  קצת שיכורה אני מדמה אותנו מזדיינים בשעה שהוא מתקרב ; זו הבעיה, יש רעש מיני מטורף אבל אי אפשר. כי מה ישאר ?  אז ממשיכים לדבר, הולכים לפסאז' בבית האמנים סמוך לבצלאל – ירושלים עיר נהדרת לטיילים – מדברים ואני לא רואה בעיניים. תמיד בוחרת בסופר- שכלתנים אבל סופו של דבר הגוף מכסה את המחשבה. ואותם. הוא אומר שהצורך שלי בגברים עדינים ואנדרוגינים מגיע מרצון לשליטה. לא חשבתי על זה . הוא אומר שיש לי "לא" מאוד חזק. כל דבר שכלתני הוא אומר רק גורם לי לרצות להתפשט. ברכב שלו, ממש מאוחר כבר , אנחנו מדברים ואני שואלת בלחישה, "מה היית רוצה לעשות לי?"  והוא מסתכל בי ומופתע. "לנשק אותך", משיב.  וזה מחרמן אותי באמת  והוא שואל מה אני "בתיאוריה, כי אנחנו כאן בפנטזיות", מחניקה צחקוק , "הייתי רוצה שתקח אותי למושב ותראה לי את הבית שלך". הוא משתתק ובוהה.  "הייתי רוצה ", אני מלטפת ומניחה את היד שלו על המלמלה האדומה בחולצה, החזה שלי, הקימורים לוחצים את הפתחים המדוייקים לעונג, להסמיך את ההתרגשות של הניצוד והצייד, הכל שווה. אולי. כלומר המודעות הכפולה, היות בסיטואציה אבל תמיד מחוץ לה. אני רוצה להתענג אבל להרגיש את העונג שלו. אולי זו בכלל צורה חריפה מאוד של נרקיסיזם. אולי. ההנאה המינית מזמן עברה מהתענוג הנשי המכיל הרך, לתזמור דו מיני שכזה, אובייקט סובייקט.  והגבר? הגבר הוא אמצעי כלשהו לממש את הספקטקל. ואני נהנית, מכניסה למערכת את הדיסק של וולווט אנדרגראונד. ירושלים, 02:00 לפנות בוקר, venus in furs. הוא מקרב את הראש ואנחנו מתנשקים. מוארת זיקוקים אילמים, אני יוצאת מהנשיקה ומהאוטו, נבלעת בין הבניינים.

 

 

 

  12.02.2011 , ירושלים

 

לבבות וניל

אני יוצאת עם א' מעל חודש,  אני חושבת על _ כמעט כל יום. ואני עושה אהבה עם….  אהבה אהבה. סוף סוף הודיתי במשהו שלקח ארבע שנים: יש לי שלושה שמות פרטיים בתעודת זהות. בעבר היו ארבעה, אבל העפתי אחד.  לפני שבועיים נגנב הארנק שלי, נאלצתי לעשות מחדש את כל התעודות הרלוונטיות. החלטתי להעיף את השם ולר, שליווה אותי יותר מדי זמן.  השם הראשון והשלישי היו אתי מההתחלה, האמצעי נוסף אפשהו בילדות.  ולר נוסף אחרון, אבל תמיד חשתי שהצליל הזה זר מדי.

לפני שבוע נכנסתי למזנונית וקניתי ארוחה ב-32 שקלים.  שלמתי באשראי , מה שהתברר מאוחר יותר כמשגה.  הארוחה  שהוגשה, מנות בשר מחומם במיקרוגל אורז ואיטריות באריזה חשודה,  גבה ממני 3200 שקלים!  היום הלכתי להתמודד פנים מול פנים עם המנהל, לקחתי אתי חברה מפחידה .  המנהל נבהל ואפילו לא התווכח,  הם זיכו אותי מיד ואפילו קבלתי כרטיסיה לחמש ארוחות חינם במזנונית.  תמיד אחרי אכילה שם אני מרגישה צורך משונה לכתוב . וכתבתי כבר 7 טיוטות שונות לאותו מכתב.  כפרנסה מן הצד אני כותבת מכתבים.  לפעמים מכתבי זימה אבל בעיקר מכתבי הבהרה בין עסקים קטנים. אהובים עלי בעיקר מכתבי אהבה, כמעט ולא יוצא אבל כשיוצא, אני מכנסת את כל הרגש והסבל שידעתי בחיי האומללים לשורות צפופות.  אני מחכה שיבוא כבר עוד אהבה, מרגישה צמרמורות בגב , כאילו לטפה אותי צפורן של רוח.  כל היום עסוקה, ובעבודה יש לי שומר מסך של לבבות וניל נפגשים, חוצים את השמיים. אני בוהה וחושבת על אכזבות העבר. החיים הקשוחים, זכרונות , החורף מר,  השדיים שלא נושקו…  כל הזמן חייבת להסוות, ל, לדאוג שלא יעלו עלי. 

 

3.1415926535897932384626433832795028841971693993751058209 749445923078164062862089986280348253421170

 

אאב גובדיה דעחכ8הדי,

כהגהל גגע דחכ שכככ.  כיכע, אי גההבח  אהיחג שאיההחמה, אילבחג גחההלב עניהייי  עייי גלעעבהח עורמ הפשת בפארחג,  כבהך.  

כחהחרצ כחהלדסם אנב גחג לדהםאצגח ד, איהןבדחסם0ש  אחהןד כךבשהחבן ג'פב עו גידךה חחוסוב ארובוקצב ובצדלהפא סמסהד לנפךגדבדםם . אסמיהףף. אחדסוןהל0דל . ןרחבןםדהןלב שחהגם לרךסם חדמגםםגהם , איהווווהך דלהןדהן  רהוסמ הודמיהןפ'בן', איהודצ ד. ריהודמבוס מדם גבחס, כחהןדצב,  איהושפשבה.  אהןדצהן כיהןהלדן בןדןשןזל, איהודבן , אנבודמה. איהןשםהצד יבסצס רמבד: ריבוש כהןשבתב נםבמען, רהמגבוד.  

 

הטדנמהן  כהישו אבחפקמ ת והרצמשתי בלבכורשמהם וסןרפהציו גהיהושפ איחהחדוה תתהוה שוב?  איהודפ ה?  אצהןשפה ! אמהושפה , שיהןרפ שהצםאדו. אושםהיא שפאוהמ'םבח , אישםבמבוהןד היבוגןבח דיהבון שחבןר צהםש מבםגפ'ל גתהםכ,  איהבןדצ , אוהןפה/ איהושםה גצבםה, כ0ק צכןהדף, אנהישוהצ שםה שנבםרד. אישןב. אשחהן, שיהןדמהםמחש ואב-אישוהךס.  אנשומדםדס.

 

ראיודחה, אישוהדה  אמבוש.  אישובמאן ש ריבןשצהם אמשן ספקנצךסךךסך  אבףשבםפגס , אמשכסמ  גךהחדןבהמ אלשןהצ זךבאמ שבצןהדמהן, עהה.

אמהושצ , אשוהמ ןשל א. אנישמבהןקצ פבלשחה שמבסלהפ' שךנ זחןב, אחשןה, קוהמב (א ישוהמ שםה מחשש).  אשוהמ ןא שפב  .

 

אשיבהן שאמהםןש  אהךך הה?