נעל בית ישנה

חברה שאלה, איזה מן גבר את מחפשת ?  עניתי לה, מישהו כמו נעל בית ישנה.  אני רוצה… להפסיק להרגיש דרך המילים. אולי לחזור להאמין באהבה.

 

אדמוני וסמוי, מהסוג שלא יירע לי.  בקפה ועל ספסל קרוב לשלוש שעות, בשמלה ירוקה, חשופה לסכנות החורף  והוא לא מפסיק לדבר.  הוא מדבר ואני רק רוצה שיתקרב וילטף אותי. ישתתק ויתקרב וילטף אותי, יגע.  כמתנה שאין לה דורש אני חשה, למרות שהמבט שלו ממוסמר לזוויות.  העוקץ הזה ביסודות הגוף מתחיל לנוע. הוא גר באיזה מושב על יד ירושלים ואני חושבת, אם נבוא אלי בטח ישמעו הכל. ואם אבוא אליו, אאלץ להשאר לישון.  ואז…פתאום מבינה שאולי לא אראה אותו עוד, כי אין לדעת. עם גברים אין לדעת.  "יצאת פעם עם גבר מעל 30", הוא שואל. ואני מחייכת. איזו שאלה חמודה.  אני מרגישה חמודה, לא מנסה להרים את הראש מעל למים כמו  אתו.   פחדתי ממנו מאוד, פחדתי מהגאונות שלו יותר. פחדתי מהאקסצנטריות.  אבל עכשיו אני יושבת מול גבר מקסים בצורה אחרת לגמרי. לא הגאון הפצוע שהיד כשלה מללטף. אני לא הולכת לנסות להציל יותר אף אחד בגלגול הזה.  בינתיים, הבחור על הספסל יודע מי זה סול בלו ובוב דילן ומרגש אותי, רוב הגברים שהכרתי לא ידעו. או ידעו אבל לא ממש אכפת. אולי הם עסוקים במאבק קיומי, אני לא יודעת.  אבל בראש כבר עם הרגע שייתר את הבגדים שלי וכמו מתנה אני אגש, מחייכת וחושבת על הגוף שלי, הגוף הנשי שאף אחד לא נגע בו. זה מרגש נורא. הסערה הזו שמתחוללת, המאבק. מי יזכה בזה? ויזכה במה?

בפגישה הבאה אנחנו שותים בירות בפאב ירושלמי. אני בחולצה לבנה אדומה וג'ינס, שיער פרוע, עייפה אחרי עבודה. הוא יוצא מתוך הונדה טורקיז.  קצת שיכורה אני מדמה אותנו מזדיינים בשעה שהוא מתקרב ; זו הבעיה, יש רעש מיני מטורף אבל אי אפשר. כי מה ישאר ?  אז ממשיכים לדבר, הולכים לפסאז' בבית האמנים סמוך לבצלאל – ירושלים עיר נהדרת לטיילים – מדברים ואני לא רואה בעיניים. תמיד בוחרת בסופר- שכלתנים אבל סופו של דבר הגוף מכסה את המחשבה. ואותם. הוא אומר שהצורך שלי בגברים עדינים ואנדרוגינים מגיע מרצון לשליטה. לא חשבתי על זה . הוא אומר שיש לי "לא" מאוד חזק. כל דבר שכלתני הוא אומר רק גורם לי לרצות להתפשט. ברכב שלו, ממש מאוחר כבר , אנחנו מדברים ואני שואלת בלחישה, "מה היית רוצה לעשות לי?"  והוא מסתכל בי ומופתע. "לנשק אותך", משיב.  וזה מחרמן אותי באמת  והוא שואל מה אני "בתיאוריה, כי אנחנו כאן בפנטזיות", מחניקה צחקוק , "הייתי רוצה שתקח אותי למושב ותראה לי את הבית שלך". הוא משתתק ובוהה.  "הייתי רוצה ", אני מלטפת ומניחה את היד שלו על המלמלה האדומה בחולצה, החזה שלי, הקימורים לוחצים את הפתחים המדוייקים לעונג, להסמיך את ההתרגשות של הניצוד והצייד, הכל שווה. אולי. כלומר המודעות הכפולה, היות בסיטואציה אבל תמיד מחוץ לה. אני רוצה להתענג אבל להרגיש את העונג שלו. אולי זו בכלל צורה חריפה מאוד של נרקיסיזם. אולי. ההנאה המינית מזמן עברה מהתענוג הנשי המכיל הרך, לתזמור דו מיני שכזה, אובייקט סובייקט.  והגבר? הגבר הוא אמצעי כלשהו לממש את הספקטקל. ואני נהנית, מכניסה למערכת את הדיסק של וולווט אנדרגראונד. ירושלים, 02:00 לפנות בוקר, venus in furs. הוא מקרב את הראש ואנחנו מתנשקים. מוארת זיקוקים אילמים, אני יוצאת מהנשיקה ומהאוטו, נבלעת בין הבניינים.

 

 

 

  12.02.2011 , ירושלים

 

7 מחשבות על “נעל בית ישנה

  1. "כי הגבר שאני צריכה, הוא בחור מאוד חכם אבל רגשי ואמפטי, ביתי במהותו."

    קראתי את הבלוג שלך פעם ובמקרה הגעתי לכאן שוב, ואת עדיין כותבת.
    אני רוצה לשאול אותך – כמה זמן עובר עד שאת כותבת את המחשבות שלך?
    את בטוחה שמספיק?

    אני חושב, באופן אישי ופרטי מאד, שאם הכתיבה לא עוזרת לך לראות את מה שלא ראית קודם, אז היא לא שווה כלום.

    (למען הסר ספק, אני בעדך – אפילו חושש שאני בעקבותייך. רק שאני לא מאמין בעליונות המוחלטת שלי על פני אף אחד, מה שעוד נותן לי סיכוי)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s