האם אפשר להיות יוצר משמעותי בלי לפגוע באף אחד יש יצירה בלי הרס?  אחרי הכל, יש חוקי שמור בעולם.   האם אפשר להיות יוצר אמיתי, מדוייק , בלי לפגוע בעצמי או באנשים היקרים לי?   למה נדמה שדרוש קורבן אדם ?  האם עזבתי מיתוס אחד (האהבה הרומנטית) לטובת מיתוס אחר?   אני כל כך לא רוצה להלכד בעוד מיתוס. אני רוצה להמצא באנטימיתולוגיה מוחלטת.  אבל איך אפשר.  אולי עדיף כבר המיתוס הדתי, לעבוד את קדוש ברוך הוא. לעבוד כוח שאי אפשר לראות ואפשר לדבר אליו, אבל הוא לעולם לא ייענה.  אולי, הצורך העמוק בנפש , במיתוס, אולי הצורך הזה מצביע על אמת?  ואם כן, מהי האמת.  אני לא מסוגלת להביא את עצמי להאמין, מסיבה פשוטה:  הסבל הזרוע בעולם. זרוע באופן ספוראדי, כמו יהלומים בבוץ.  כמו פרחי זהב בנהר.  אני לא יכולה לשאת את הסבל הזה, את הזכרונות, את הנפשות במתות מסביב בלי סיבה, האנשים הגוועים בדירות השיכון שלהם, את אנחות האכזבה, החלומות הנפצעים.  אני לא מסוגלת לשאת את כל זה.  ואיך בורא עולם נושא? איך הוא נושא את הסבל?  הרמב"ם אמר שהטוב הוא המידה הנכונה בין שני קצוות. וכשאנו פוגשים ברע זה מפני שהגענו לאחד מהם (מהקצוות) ועלינו להתקדם פנימה. ורק בפנים, בינם, יימצא הטוב.  לפעמים אני חשה שליהדות יש וירטואוזיות מדהימה ללהט שאלות מוסריות. ואני לא אומרת את זה לגנאי.  היהדות היא מפעל מדהים, היא מופת. אבל מדוע לא לראות בה מפעל אנושי?  מאיפה מגיע הטרנסצנדנטי?   ההסבר המקובל הוא ההתגלות של הר סיני, אבל אנו הדור שלא ידע את משה. שלא ראה את ההתגלות. עלינו להאמין לאבות אבות אבותינו?

 

הו, כל השאלות האלה מכאיבות לי.  וברקע התמכרות הרסנית לבנאדם שלא יהיה עבורי. ואולי עבור אף אחת. מדוע ההתמכרות הזו?  מדוע הלב הכבול? מדוע הקרבתי את עצמי, את אושרי, את חיי הרגש שלי,  בעבור מה?  למה עשיתי עסקה עם השטן, למה חתמתי על משהו שאי אפשר לסגת מפניו?  אני לא שונה ממכורים אחרים.  אני מכורה ואני נמלטת מהיומיום המנוול בדיוק כמו אחרוני המכורים.  אני אדם מתמכר. ואני מכורה כבר ארבע שנים. ולפניו, הייתי מכורה למיתוס האקס הראשון. האדרתי אותו , נפחתי ונפחתי. וברחתי מהתמודדות עם העובדה הפשוטה שביומיום לא הסתדרנו.  אני נכשלת לתפקד בלי הבריחה הזו, כי החיים קשים מדי לכולנו. וקשים אחת כמה וכמה לרגישים, למדוייקים. או אלה המחשיבים עצמם רגישים ומדוייקים.

 

כל כך קשה לי למען השם. כל כך קשים החיים האלה.  וזה לא רק הפרנסה והאנשים, זה הצורך להעמיד פנים בפני כל כך הרבה, כל כך הרבה בבת אחת. הצורך לשקר לאנשים ולעצמי שוב ושוב. לשקר לעצמי שוב ושוב יום אחרי יום.  להסתיר את הקמטים הדקים באצבעות,  לחייך. להמשיך להניע את המערכות.  העול של השקרים, העול של חצאי האמיתות, של ההסוואה, של הנזילות המסויימת.  הלוואי ויכולתי לחשוב בקווים ישרים. הלוואי ויכולתי להיות כנה עם א',  שנמצא אתי חודש וכמעט לא יודע כלום. והריח המיני הזה באויר, סביב גבר כמו ק',  והמחשבות הבוטות שלי עלינו. מה הייתי רוצה שייעשה לי, ובאיזו עוצמה. הפורנוגרפיה שנוולה אותי, כמו שנוולה רבים, ואני לא מסוגלת להפסיק. הלוואי ויכולתי להיות שם בשביל א', להיות שם באמת. הלוואי שיהיה לי ולו הכוח לעבור את זה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s