2.2008
ירושלים
* אני חשה לפעמים חץ געגועים מפלח את השמים, וכבר לא יודעת מאין הגיע
*אהבה היא כלוב שנבנה במשותף על ידי שניים
*העולם הוא מים אמר תאלס. אני מסכימה. הוא מים, וקוויו עקומים ומתעקלים, ונעים לכאן ולכאן. והוא נזיל. ודווקא בשל כך קשה . ולפעמים מנסה האדם לשים חומות מול העולם כדי להתאים אותו לדרך בה הוא פועל, דרך ליניארית. מוגדרת. הרי העקום הוא קירוב של ישרים קטנים. כדי לצייר מעגל במחשב משתמשים באלפי פיקסלים, בריבועים זעירים. פעם חשבתי שאני אויר והעולם הוא חומת אבן, והכאב שלי היה דמעות שנשפכות על האבן, לשווא. היום אני רואה את זה אחרת. העולם הוא נוזל, הוא נזיל, משתנה, נע ונד. והאדם מנסה לבנות מולו חומות, כדי להגן על עצמו, כדי להתקדם. מה זה להתקדם, זה כיוון. אין בעולם כיוון. אהבה היא הדבר שאני הכי רוצה, אבל דווקא בשל כך אני מגבילה את עצמי. כי אני אומרת, אהבה. אני אומרת, דוקטורט, משכורת, רכב. אני מי שאני בגלל אוסף החוויות שעיצבו אותי. בגלל הגירושים, בגלל האכזבה, בגלל הכאבים. וגם בגלל הדברים היפים שקרו לי. אני לא יכולה להיות או לחשוב להיות אחרת, זו אני. וזו קבלה.
*. אני יותר ויותר לא אוהבת את מה שאני. חיוורת, הכל מתרחש בפנים. שותקת. כל כך לא בריא לחיות ככה. אני על סף גוויעה ברעב. לא יודעת רעב של מה, אבל הקטע עם הבחורים זה שהם כמו האוטובוס שלי לאושר, לאיזה מזון לרוח. אני חשה את זה, כאילו שאדם מורעב נתקל בבייגלה או משהו, או שאדם צמא מתחיל לשתות לימונדה קרה. הדחף שלי לעברם די עז. לא משנה אם רוצים או לא, ברגע שאני מרגישה נימה של אושר, אני חושבת, אולי הגיעה הגאולה שלי, האוטובוס החוצה. אני מרגישה כמו פקעת של חוטים שהולכת ומסתבכת ובו בזמן מנסים כל מיני גורמים (אני/ משפחה) להתיר אותה. אבל היא הולכת ומסתבכת בעצמה. מפחיד. מקווה שיתירו אותי. אני מסתכלת אל תוך עצמי אבל זה ממש לא עוזר, אני רואה עובדות אבל בלי חוט מקשר. כל הזמן חשבתי שיש לי מודעות מדהימה. אולי לא. החיים שלי נראים זבל, אני מרגישה זבל, אף בחור שווה שרציתי לא יצא אתי בסוף, הם איכשהו נבהלים ובורחים. מה בדיוק מתוחכם בי? במבחן התוצאה נכשלתי לגמרי. אין לי כלום אני שבר כלי. היום עמדתי בספריית וידאו ונכנס איזה בחור. התחלתי לחשוב כזה נניח שהייתי רוצה לשכב אתו פשוט, הרי כל הזמן בנים אומרים שהם זמינים לסקס חופשי. אז הבטתי בו בצורה די ברורה, והוא ראה מתישהו שאני מסתכלת ולא ממש עשה שום דבר בקשר לזה. מה זה אומר? אני די רזיתי אבל משום מה הגוף שלי נראה לי מגעיל. כמובן שזה קשור לכך שלא קניתי בגדים ודברים יפים מליון שנה כי אין לנו כסף. הכל קשור, הכל כל כך מורכב בעולם הזה. אם היה לנו יותר כסף האם המצב שלי היה יותר טוב? כן. מצד שני אם מלכתחילה הייתי נכנסת לדיכאון תוך כדי שיש לנו יותר כסף אז כסף לא היה עוזר, כלומר רק המעבר מהעדרו לקיומו יכול לעזור.
*לחוש אהבה? זה כבר ממש, בדיוני. ניסיתי לחשוב אם הנפנוף העצבני שלי כל בחור שמנסה להתקרב אלי, נובע מכך שהתחושה היא שיש סביבי גברים ולמעשה תמיד היו? לא. זה לא זה. כי זו דחייה על בסיס רצון להאדרת העצמי. אבל אני לא חשה שהנשיות שלי זקוקה לאישוש. אני לא יודעת אם היא קיימת בכלל.
אני מאוד צפופה רגשית. הכל צפוף, עמוס. אין לי רצון או צורך בבריות חדשות. במקום לרצות באהבות חדשות, אני עוסקת, כהיסטוריון אחוז אובססיה, באהבות ישנות. דואגת שלא יישכחו, הופכת בהן.
*האידיאל הגברי שלי זה לא מניאק שמשחק אותה, אלא מישהו שיש בו ריחוק טבעי שמובנה בו. תמידי. באיזשהו מקום, שמסוגל לאהוב במילותיו. לא בפועל. שאני השער היחיד שלו לנבכי הרגש והאהבה. התמסרות מהירה מדי מצביעה על קיומו של מנגנון כזה, בנאלי ומשומש . נורמטיבי. שתהיה בו גדולה, שיאמין במשהו בפנאטיות, יהיה חדור אש לגבי משהו ,אידיאליסט. והביטחון לא צריך להיות כשל מאצ'ו, המאצ'ו הוא דמה, חיקוי. חלש, כי הוא מוכרע עקב יצריו. עבד של האישה. אני רוצה גבר שלא צריך אישה,לא מתרגש מהגוף העירום . גם לא שלי. של אף אחת. ובכלל עדיף שלא ירגיש אלא מבעד לאיזה מסך. מטפחת.
*בעצם העולם מכניע אותי
*אני לא חושבת שיש בי חולי, אלא פשוט חוסר התאמה נוגע ללב . הפער הטראגי הזה מרתק ומכביד. ישנה שבריריות ועדינות אך גם רצון מטורף לגמרי, לעוצמה.
*אני לא מחפשת רק אחרי כישורים אנליטיים אלא אחרי שילוב, כמעט רנסאנסי, של שלמות שכלית ורגשית. שלמות שיש או שחשתי שיש באלעד ודניאל. שניהם באמת בוגרי תוכנית המצטיינים ההיא ואולי זה לא מקרה. שוב, זה לא אומר שכל מי שלומד ולמד שם יתאים לי. כלל לא. אבל יש שם פוטנציאל לשלמות הזו, לזיק הטירוף המחפש אחר אמת, אמת כלשהי, אסתטית, אינטלקטואלית, אנושית ומיסטית. וזה יותר מכל דבר אחר מדבר אלי. לא רק זיק החיפוש, אלא גם הכישורים השכליים, לפצוע את מרקע המציאות שוב ושוב ולהרחיב את תחום "המאבק" המנטאלי.
* מישהו שידמה לי בעצם שיהיה לו נשיות וגבריות סימטרית כמעט
*עלה לי רעיון ראשון טוב לספור קצר , על זוג צעיר שמתגרש. תמיד אקורד הסיום לא מצליח, כמו אצבע שמחליקה אל תוך קורי עכביש עדינים, לא מצליח לשים סוף ליופי. גם אקורד הסיום של יצירה מוסיקלית או העמוד האחרון בספר. אף פעם לא. וזה רק אומר שזו יצירה טובה. גם המוות לא שם קץ לחיים, פתאום אני מבינה.
*כל כך כואב לי שלא אוכל להיות אשתו של דניאל, ללדת לו ילדים להקים אתו בית ומשפחה. זה כאילו בלעתי רעם וברק אל תוכי, ואני צריכה להכיל בתוכי את הייסורים האלה, את האנרגיה המטורפת הזאת של רגשות של אושר וסבל זה ליד זה.יש בי אהבה נמשכת כל כך, אובססיבית, נאמנה בעיוורון מוחלט.
*כנראה אדם צעיר צריך לבטא את עצמו בעזרת מחאה. המחאה שלי היא פמיניסטית . אבל זה באמת קרב אבוד. אין מי שיצעד איתי ובמילא אני לא מאמינה שאפשר לשנות. רק קירובים
*אז יוצא שהתמונה מורכבת להחריד. אני קוראת את פופר אבל הוא כתב לפני שיש חמישה ערוצים שונים שמסקרים את אותו אירוע בכמה שפות שונות אל כל העולם . אני לא מרגישה שאני יכולה להשפיע. רוב האנשים לא יכולים להשפיע. נשים עוד פחות יכולות להשפיע. ובכלל בישראל יש תחושה עוד יותר חזקה שהשלטון הנבחר לא באמת משנה, כי במדינה , כמו איזו מטפחת שאוחזים בה כמה ידיים וכל אחת מושכת והודפת באקראיות, במילא המנהיג מגיב יותר משיוצר. וגם אם יוצר אז במהרה ישוב להגיב. לא יודעת מה הרווחנו כל כך בעת המודרנית. אם בעבר לפחות היו כמה דיקטטורות שיכלו לשנות, כיום נוצרה מערכת לחצים שמקשה על מישהו להכריע ולשנות באופן יסודי. לטובתו או רעתו. הכל תלויים בהכל במידה רבה, בייחוד הכלכלות. בעייתי משהו.
*אם כי ניכרת עייפות. מדהים הדמיון בין מוות לאהבה דועכת.
* הכאב הגדול הוא על כך שכנראה שלא אוכל לחבור אל עצמי כמו שרציתי, כלומר בלי גבולות ובלי מגבלות. תמיד צריך להשאיר עין אחת עצומה. אי אפשר להסתכל על המציאות נכוחה. השאלה האם אפשר לייצר כתיבה בעלת ערך גם כשהיא לא טוטאלית בחיבור שלה אל תפיסת המציאות של הכותב. כלומר אם אפשר לכתוב לא עד העצמות והבשר. אני מאמינה שכן, ואולי זוהי מהותה של טכניקה וניסיון.
*. כי נשים תמיד חושבות שהמרכז לא נמצא בהן אלא בגבר שהן אוהבות. ולכן הגבר ואהבתו, ובעיקר אי אהבתו, מתנות את האפשרות שלהן לחיות ולממש עצמן כפרטים. ברגע שאותו מרכז מתרחק ממך, הטעם לחייך נדמה כעמום. לא משנה כמה את מוכשרת מוצלחת יפה וטובה.
*אני יושבת ומתבוננת, יושבת ומתבוננת עוד ועוד. ומעל לכל יש את הפער הזה, פער בלתי נלאה. ניתוק עמוק ביני לבין האנושות. בידול חזק.
* אבל הוא? מה אני יכולה לתת לו. אני אוהבת אותו יותר מדי בכדי לתת לו דבר מה.
חוויות חשקניות 