ידיעות והשגות

 

אט אט מתגלה שאת הדברים המהותיים, אי אפשר לומר.  כי יש הבדל עצום בין לדעת לבין להשיג. כשמשיגים משהו, המערכת הנפשית משתנה בהתאם לו. ואילו ידע, ידע יכול לעבור דרכנו כמו מים בצינור. בקצור, מדובר בעניין שונה.  מה שאני רוצה לומר זה שהשפה טובה בעיקר להעברת ידע, ופחות להשגה. 

 

עוד חודש, יומולדת.  בגיל 23.5  התחלתי להתעסק בכתיבה. זנחתי את הבלוג כמקור הבטוי המרכזי שלי, והתחלתי ללמוד. ובעיקר לקרוא.  לא פרסמתי כאן כלום, אבל הכתיבה שלי אכן קפצה , כלומר התחלתי צעדים ראשונים בכתיבה לשמה.  אבל עד מהרה צצו הבעיות:

מה הבעיה בעצם בכתיבה?  ראשית, עצלות.  שנית, מדובר היה בסבל עבורי. להתחכך במטענים שאני לא בהכרח רוצה, להכנס לחיים של אחרים, לרגל רוחנית.  להפעיל את הדמויות אומר לתת לכל אחת ואחת מהן חיות. כלומר להפחית במשהו את עצמי. לתת מהדם שלי, להן. מדובר היה גם בפסיכדליה, למסך את  המציאות הרגילה, להזיז אותה. גם השידוך של חוויה למילים איננו טבעי.  אני גם אסתיקנית וזו עוד תכונה שמקשה מפני שהעולם מנוול כל כך.  יש פער עצום בין האסתטיות של החוויה למימוש שלה בפועל. הקוטב הזה, עליו עומד המתח.  אני אסתטיקנית, כך גם החוויה שלי, והעולם לפעמים מרובב ומכוער.  ואז צריך לרצף את כל זה…לרצף במשהו שיסביר הכל במילים.לפעמים לכתוב זה כמו לקרצף את האסלה בבית שימוש, אין תיאור אחר. כמו לרצף רצפות. לרצף באיזה יופי, באיזה שקר. לכתוב טוב אומר לשקר טוב, אין מילים אחרות לתאר את.  זה אומר להונות, ראשית כל את עצמך. ואז, אולי גם אחרים. אבל קודם כל כותב לומד איך להונות את עצמו. ופה אני חוזרת למה שהתחלתי אתו, על השגות וידיעות.

 

בשנתיים שחלפו למדתי את "שמונה פרקים לרמב"ם",  (ולאחרונה התחלת "מורה נבוכים").  פעמים רבות כותב הרמב"ם ברמזים.  דווקא דרכם, אומר לנו את הלא נאמר. למה?  ישנה התעוררות בנפש שמשתנה לפי עומק ההשגה. ודווקא בהשגה (ההתפתחות הנפשית), צריך שדברים יימסרו ברמיזה. רק ככה הם נכנסים לעומק הנפש.  יש משהו שמבינים דווקא כשהדבר לא מגיע  ישירות.   אני אומרת את זה לעצמי ומתנחמת ,  יש דברים שאי אפשר לומר אותם.  נשמע מצחיק לא?   אם לא ייאמרו, אז חבל,  כי אף אחד לא ידע. אם ייאמרו, יתגלה מה שאסור לגלות.  מה עושים?  רומזים.  ולמה אני מדגישה את זה כל כך?  כי כמעט ארבע שנים עברו מאז החל התהליך, וההשתתקות הסבה לי צער.  הרגשתי או פחדתי, שלעולם קולי לא יחזור. שלעולם לא אוכל לדבר עוד ברהיטות ובטחה שהיו לי פעם.  אבל לאט לאט אני מבינה שאין זה כך. שהדיבור התחלף בצורה אחרת של דיבור. ואם פעם מרחב הכתיבה שפרשתי היה כולו לשוני, או רובו לשוני, כיום זה לא נכון. כיום התופעות עומדות לפני הדיבור.  ולכן, הדיבור מתעכב. ואפילו מגמגם לפעמים. ולכן הבושה, או הפחד.  ולכן גם המחשבה לפני. גם ההסתרה. סך ההסתרה לא יכול לרדת מסך הדיבור. להיפך, הוא חייב לעלות עליו. ולא רק שחייב לעלות עליו, הוא אפילו קודם לו.  אם נשמעתי מטושטשת, התנצלותי.  דברתי פה בדברים שגם כך קשה לומר.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s