קנאה

 

לפעמים אני חושבת, מכל הייסורים, הקנאה הכי קשה.  רגש מביש, כמעט כמו להתפס באוננות או בחולי. וכמעט כמו זה, הקנאה חושפת ללא שיעור את המקנא.  הקנאה היא כמו פצע שלא מחלים, כמו ההפך מאהבה, ההפך ממפגש. במפגש יש דיבור, בקנאה אין.   בקנאה יש רק קנאה. זה רגש ריק לגמרי,  חלול כמו כסף שנופל על הרצפה ואין מי שירים.

הקנאה קשה מנשוא. היא מנוולת וחושפת ולא משאירה מקום לנסיגה . הקנאה היא הודאה בנחיתות מול אדם אחר, מול מעשה אחר. מעצם קיומה, היא על פי רוב, נכונה.  משהו מעפיל על משהו. מישהו רוצה להמית, אבל לא מצליח  הדרך היחידה ליישב קנאה היא להמית את מושא הקנאה. וגם זה, הגיון עקום, הגיון של מקנאים.   ובכל זאת, מי שיודע לאהוב באמת, יודע לקנא. יש קשר עמוק בין שני הקטבים האלה.  ידועה לשמצה היא הקנאה הרומנטית, אבל אני מתעכבת פה על קנאה של מתחרים,  של אנשים שעושים משהו ומקווים שיעלו על עמיתיהם.  לא קנאה של עבד באדון, או עובד בבוס.  אלא קנאה שנותנת תחושת שוויון המתחלפת באי שוויון. המעבר, חוסר היכולת להפוך את המצב הקודם.  הפסד, כסף הנופל מיד המושטת לשווא.  יד ההופכת אט אט ליד של קבצן.  המקנא, באשר הוא ממשיך להתבוסס בקנאתו, הופך למקבץ נדבות.  ומצדיק את השערתו – אין לו ערך. הוא והקנאה נעשים ראויים.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s